ערב הכרזת העצמאות: ויכוחים ותככים בוושינגטון

כל צמרת משרד החוץ האמריקני התנגדה להכרה במדינה היהודית בשנת 1948 וניסתה למנוע מהנשיא דאז, הארי טרומן, להכריז על הכרה בישראל בתכסיסים ובאיומים. הסיבה להתנגדות: שילוב של אנטישמיות לצד נימוקים תכליתיים כמו: נפט, כסף והאינטרס האמריקני.

ריצ'רד הולברוק, לשעבר בכיר במשרד החוץ האמריקני והשגריר באו"ם בממשל קלינטון, ראיין לפני 20 שנה את כל המעורבים בסוגיית ההכרה

בישראל הצעירה, עבור ספר זכרונות שכתב יחד עם קלארק קליפורד. האחרון היה עוזרו הפוליטי של הנשיא טרומן ודחף להכרה בישראל, ולימים מונה לתפקיד שר ההגנה. במאמר שפירסם אתמול (ד') בעיתון "וושינגטון פוסט" תיאר הולברוק את השתלשלות האירועים שהובילו להכרה בישראל.

לדבריו, ההחלטה אם להכיר בישראל בעקבות הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948 "הובילה לחילוקי הדעות הקשים ביותר בין הנשיא טרומן למזכיר המדינה הנערץ שלו, ג'ורג' מרשל, ורוב הבכירים שהיו אמונים על מדיניות החוץ", כתב הולברוק. הסוכנות היהודית תמכה בחלוקת הארץ למדינה יהודית וערבית, אך במשרדי החוץ וההגנה בוושינגטון תמכו בעמדת בריטניה, לפיה יש להחזיר את המנדט על הארץ לאו"ם.

טרומן זעם: "גרמו להיראות כשקרן"

חיים וייצמן, לימים הנשיא הראשון של מדינת ישראל, נפגש עם הנשיא טרומן כחודשיים לפני הכרזת העצמאות, וקיבל ממנו הבטחה לתמיכה אמריקנית בתוכנית החלוקה. למחרת היום גילה טרומן שמשרד החוץ פועל מאחורי גבו, והשגריר האמריקני באו"ם אף הודיע על תמיכת ארה"ב בהחזרת המנדט הבריטי לאו"ם.

טרומן הנזעם כתב אז ביומנו: "מחלקת המדינה משכה את השטיח מתחת רגליי. זה התברר לי בפעם הראשונה מקריאת העיתונים! האם זה לא גהינום? גרמו להיראות כשקרן ובוגד. מעולם לא חשתי כל כך מדוכא בחיי". טרומן האשים במהלך נגדו פקידים מדרגה שלישית ורביעית במחלקת המדינה, ובמיוחד את מנהל מחלקת האו"ם דאז, דין ראסק.

בן גוריון מכריז על הקמת מדינה יהודית (צילום ארכיון: לע"מ)

עם זאת, הולברוק כתב כי "האופוזיציה באה מקבוצה מטילת אימה אחרת: אלה שיצרו את מדיניות החוץ הנהדרת של טרומן בשלהי שנות ה-40". הוא ציין כי "המהפך בהחלטה של מחלקת המדינה פירושה שטרומן נכנס לעימות עם מרשל. משימה מפחידה לנשיא מאוד לא פופולארי".

שר ההגנה לשעבר, ג'יימס פורסטל, אמר אז ליועץ של טרומן, קליפורד, כי "יש 30 מיליון ערבים מצד אחד ו-600 אלף יהודים מצד שני. למה אתה לא מתמודד עם המציאות?". לדברי הולברוק, "מתחת לפני השטח היתה אנטישמיות של כמה מעצבי מדיניות - אם לא של כולם. העמדה של המתנגדים להכרה בישראל היתה פשוטה - נפט, כסף והיסטוריה".

מרשל איים, אך שמר על שתיקה

טרומן קיים פגישה בחדר הסגלגל ב-12 במאי כדי לקבל החלטה בנושא ההכרה במדינה היהודית. "מרשל וסגנו הסבירו את התנגדותם. טרומן ביקש מקליפורד להציג את הנימוקים לתמיכה מיידית. כשקליפורד סיים, מרשל התפרץ באופן לא אופייני ואמר: 'אני לא מבין מדוע קליפורד בכלל נמצא כאן. הוא עוזר לעניניי פנים, וזהו עניין של מדיניות חוץ. הסיבה היחידה שקליפורד כאן היא להפעיל לחץ על שיקולים פוליטיים".

הולברוק כתב שקליפורד תיאר את דברי מרשל כ"איום החמור ביותר ששמעתי שמישהו השמיע ישירות לנשיא". מרשל כתב אחר כך ביומנו על הפגישה ההיא עם הנשיא: "אמרתי בצורה חדה וברורה, שאם הנשיא יפעל לפי העצה של מר קליפורד ואם היו נערכות בחירות, הייתי מצביע נגדו".

הולברוק המשיך בתיאור המהומה שעורר הוויכוח על ההכרה במדינה הצעירה ואת הדרמה שהתעוררה מאחורי הקלעים בוושינגטון. "ביומיים הבאים חיפש קליפורד דרכים לקבל את הסכמת מרשל להכרה. מרשל לבסוף שוכנע לשמור על שתיקה אם טרומן יפעל.

"החלטה שאמריקנים חייבים להעריץ"

"טרומן הכריז על ההכרה 11 דקות אחרי שדוד בן גוריון הכריז על העצמאות בתל-אביב", הוסיף הולברוק. "זה נעשה כל כך בחופזה שהמילים 'מדינה יהודית' נמחקו בכתב ידו של קליפורד מההצהרה, והוא כתב במקום 'מדינת ישראל'. כך הפכה ארה"ב למדינה הראשונה שהכירה בישראל, כפי שטרומן וקליפורד רצו".

לטענת הולברוק, התעקשותו של קליפורד להכרה בישראל לא נבעה ממניע פוליטי אלא מניע מוסרי. יתר על כן, בין המתנגדים להקמת המדינה

היהודית לא היו רק בכירי משרד החוץ, אלא לא מעט אישי ציבור יהודים, כמו המוציאים לאור של העיתונים "ניו יורק טיימס" ו"וושינגטון פוסט".

"עד היום הזה רבים חושבים שמרשל צדק, ופוליטיקה פנימית היא הסיבה האמיתית להחלטת טרומן", ציין הולברוק והוסיף כי "ישראל היתה נוסדת בכל מקרה - עם או בלי ההכרה מוושינגטון. אבל בלי התמיכה האמריקנית מההתחלה, הקיום של ישראל היה נתון בסכנה גדולה יותר. ההחלטה של טרומן, למרות שהתנגד לה רוב הממסד למדיניות חוץ, היתה ההחלטה הנכונה. ולמרות התוצאות המורכבות עד עצם היום הזה, זוהי החלטה שכל האמריקנים חייבים להעריץ".