"גם חומת אש לא תעמוד בפני אהבת אם"

בדרך לביתה של מלכה ידידתי, לבילוי אחר צהריים נעים עם הקטנים, התקרבה לעברנו צרעה גדולה מזן מיוחד. רותי ישבה קשורה בעגלה, כששמעתי את הזמזום נושף בעורפי ואז ראיתי אותה חגה מול פרצופי, מאיימת. בהלה אחזה בי. כשהייתי נערה נעקצתי עקיצת צרעה קשה. הכאבים אז היו עזים, לחץ הדם ירד ודפיקות הלב הואצו עד שקיבלתי טיפול רפואי.

באינסטינקט ראשוני הנסתי את הקטנים הצידה והם נמלטו לחצר הבית הקרוב. לשניה קלה עזבתי את העגלה, אך מיד התעשתי ומהרתי למשוך אותה בעקבותי. אהבת אם גוברת גם על החרדות הגדולות שיש לנו. כן, אני מוכנה להיעקץ, העיקר שרותי שלי תינצל. מוכנה גם שיקרו, חלילה, דברים גרועים יותר, למען הילדים.

סיפור חוצה להבות

הרגשתי גיבורה, עד שישבתי מולה - מלכה אברמסון - שעוררה בי את השאלה הנצחית: האם צריך בכלל הוכחה לקיומה של אהבת אם? הלא מדובר בנושא אבסולוטי ומוחלט שאין עליו עוררין. מבחינתי, זה כמו שתבקשו הוכחה לכך שהשמש זורחת בצהריים. ובכל זאת, אהבת אם מצליחה להדהים אותנו בכל פעם מחדש. אם נדמה לנו שיש לה גבול, סיפורה של מלכה חוצה גבולות ואפילו להבות אש.

שנים חלפו מאז אותו מקרה ומלכה שיושבת בחדר עבודתה, עדיין מסוגלת לחזור על כל פרט ופרט. למרות שקבעו לה שמונים וחמישה אחוזי נכות, היא עובדת במשרה מלאה, עונה למיילים מכל העולם, עוזרת ומחזקת אחרים ונותנת את האישור למעשה הנכון ביותר שעשתה.

ערב ל"ג בעומר, חג המדורות. מלכה נזכרת במדורה הפרטית שלה, מדורה נוראית שכילתה את ביתה ובעטיה כמעט וקיפחה גם את חייה. השריפה בביתה פרצה בעקבות התפוצצות צינור גז בישול שהתנדף לחלל הבית. היתה זו שעת לילה מאוחרת. בעלה שמחה, מוזיקאי, שהה בחו"ל לרגל סדרת הופעות. מלכה, שלושת ילדיה הקטנים וסבתא - שהו לבדם בבית.

אין זמן לקרוא לעזרה

כשהתעוררה מריח העשן, גילתה את להבות האש המיתמרות ומשתוללות במהירות. עוד רגע קט בעצמה תהפוך ללפיד בוער. מלכה השליכה עצמה על המזרון והתגלגלה בו, בניסיון לכבות את האש שאחזה בגופה. מאוחר יותר, גילו כי תבנית גופה נותרה על המזרון החרוך.

"הדחף הראשוני שלי היה להזעיק עזרה", היא משחזרת באוזני את אותן דקות אימה. "אך משהנחתי אצבעי על הטלפון כדי לחייג, חלפה בי מחשבת בזק: זה טירוף. עלי לפעול! אין זמן לקרוא לעזרה והקווים בוודאי ניזוקו.

"רצתי לחדר הילדים. יהושע התעורר במיטה התחתונה ונחנק משיעול. הוא נחרד לראות אותי חרוכה, אך לא היה זמן. תפסתי אותו בזרועותיי, גוררת אותו החוצה. גם דבורה התעוררה והחלה אף היא משתעלת. ייאוש אחז בי. אני אישה אחת עם שתי ידיים בלבד! לא יכולתי לטפל בכולם בבת אחת. חייכתי לעברה חיוך מאולץ ואמרתי: 'הכול בסדר. אל תדאגי. אחזור מיד לקחת גם אותך'".

לופתת היטב את בנה יהושע, היא פרצה מבעד לפרוזדור אל הדלת הראשית, פתחה אותה ושעטה דרך הפרוזדור הצר והחשוך אל מחוץ לבניין, שם החלו אנשים להתאסף.

"השלכתי את יהושע אל זרועות אחד השכנים שעמד שם" היא מספרת. "ורצתי בחזרה דרך פרוזדור חדר המדרגות אפוף העשן והאש. איש לא העז לחדור אל הלהבות הגבוהות שאחזו בדירה מן הריצפה ועד לתקרה. גיששתי את דרכי, בלי לחשוב פעמיים, אל חדר הילדים. משכתי את דבורה מהמיטה העליונה. בידי הימנית החרוכה החזקתי אותה על מתני. התינוקת אסתי עמדה כבר במיטתה, נשנקת. משכתי גם אותה החוצה, בידי השנייה מלאת הכוויות. לא חשבתי על הקושי הרב הנלווה להרמתה. המחשבה שלא יעלה בידי להוציא את ילדי מתוך הבית הבוער אף לא עלתה על דעתי".

חודשים של החלמה

כשמלכה יצאה החוצה, היא גילתה שלמרבה הנס, שאר הדיירים בבניין הצליחו לנטוש את בתיהם בבטחה. האש עדיין השתוללה בביתה, מכלה כל רהיט וכל פריט. היא עדיין לא חשה מה קורה לה עצמה, מאושרת על כך שהצליחה לחלץ את הילדים שיצאו בפגיעות קלות יחסית, השפילה את מבטה אל ידה השמאלית וגילתה את המראה הנורא: "ראיתי את בשר האגודל שלי מופרד ממקומו ותלוי רק בציפורן". היא נחנקה מחוסר אוויר. רק עכשיו, אחרי המעשה ההירואי, הרשתה לגופה להרגיש את עצמו.

אחרי צפירות האמבולנסים הקרבים היא כבר אינה זוכרת דבר. מאותו רגע פרפרה בין חיים ומוות. התקשורת יצאה מגדרה ותארה את גבורתה של האם הצעירה שהצילה את ילדיה מתוך הלהבות, בעוד היא משליכה את חייה מנגד. כולם התפללו בעבורה שתינצל, שתזכה להישאר בחיים. היא שרדה, אבל הדרך להחלמה היתה ארוכה ביותר וכואבת מאוד. בבית החולים עברו עליה חודשים ארוכים ביותר עד שחזרה לתפקד כאמא.

"כשבעלי שמיהר לשוב ארצה הגיע, הוא מצא אותי בבית החולים על מיטה גבוהה, חבושה מכף רגל בתחבושות לבנות כמומיה דוממת, עיניו מלאו דמעות. זה היה הרגע בו פקחתי את עיני לראשונה ואז גיליתי אותו לצדי. הוא רכן לעברי", היא נזכרת.

"אני אוהב אותך, מלכה. אני גאה בך ובמעשה הגבורה שלך. נתפלל. התפילות יעזרו לנו", הרופאים עמדו על כך שיעזוב את החדר בו נמצאה. הם היו בטוחים שבעוד זמן קצר, תפח האם הגיבורה את רוחה. אבל הנס היה גדול והיא נשארה בינינו.

"התגעגעתי לחזור להיות אמא רגילה"

"מלבד הכאבים האיומים איתם נאלצתי להתמודד", היא נזכרת. "הקושי להיות רחוקה מהילדים ייסר את נפשי. אסור היה לבקר אותי בבידוד וגם לאחר מכן, לא רצו לחולל טראומות בנפשם הצעירה. התגעגעתי לחזור להיות אמא רגילה, שמתמודדת עם הקשיים הרגילים של היום יום. ידעתי שגם אם אראה אותם, לא אוכל לחבק ולאמצם לליבי. הידיים שלי היו במצב נורא".

מלכה עשתה את הבלתי אפשרי. היא חזרה לחיים, התמודדה עם מהמבטים המזועזעים של האנשים, וכן, היא הביאה לעולם עוד ילדים! אוהבת ילדים שכמוה, שמוכנה להישרף למענם, עשתה הכל כדי שגופה יחזור וישתקם והיא תצליח להרות שוב.

כיום היא כבר סבתא לנכדים. תמצאו אותה מתרוצצת בבתי חולים ובמחלקות שיקום שונות, מבקרת פצועים וחיילים שנכוו, מעודדת ומחזקת. היא פתחה אתר באינטרט, שם היא מייעצת לכל דורש בנושאי כוויות.

אני מביטה באמא שעברה את כל מסכת הייסורים הזאת כדי להציל את ילדיה מהאש שהשתוללה וחשה הערצה. היא לא מבינה על מה אנשים מצדיעים לה. "מה זאת אומרת? לא עלה בדעתי לרגע להשאיר את הילדים שלי מאחור. כל אמא הייתה נוהגת כמוני. אהבת אם היא דבר שגם חומת אש לא תעמוד בפניו".

• מלי גרין, סופרת ועיתונאית. נשואה פלוס תשעה.
  

• לכל הטורים של מלי גרין.