ברק מקריב את עתידנו

שנה חלפה מאז החל אהוד ברק לכהן כשר ביטחון, ולדבריו החלטתו לפרוש מהממשלה לפני תום 2008 כבר נפלה, אך העיתוי לא נקבע. עוד כשהתמודד על ראשות מפלגת העבודה, הצעתי להתמקד בשיפוט התנהלותו ולא בביקורת על אופיו. טענתי כי אם יצטרף לממשלה מתוך כוונה לרשת את אולמרט מעשיו בעת שגם הוא נושא באחריות, יעידו אם יוכל לחזור ולהנהיג את המדינה באופן אחר בסיבוב הבא.

ברק מבקש לצבור נקודות בכהונתו ולמנוע זאת ממתחריו, ובכללם גם ראש הממשלה ושרת החוץ. אך סופה של "אסטרטגיה" זו הוא כישלונו האישי של ברק ופגיעה בהזדמנות של מדינת ישראל לקדם את פתרון הקבע עם הפלסטינים במהלך 2008 כפי שראש הממשלה הבטיח לכולנו.

הצהרותיו של ברק באופוזיציה כמו גם בקואליציה רחוקות ת"ק פרסה ממעשיו ובכך אינו שונה מאולמרט או מיריבו מימין, נתניהו. תזכורת מהירה על אלו וגם על אלו תאפשר לנו לומר בצורה נחרצת לשר הביטחון, ערב התלבטותה של מפלגת העבודה לפרוש מהממשלה על רקע הפרשייה החדשה של אולמרט, כי כשל במאזן נקודותיו.

ברק היה זה שטבע את הביטוי "אנחנו פה והם שם" וראה בהיפרדות "צורך לאומי עליון של הדמוגרפיה, הזהות והדמוקרטיה הישראלית". זה שחתם על "הסכם המאחזים" ב-1999 כדי להביא "סוף להפרות החוק גם ביהודה ושומרון". אותו ברק, כיום שר הביטחון, נמנע בעקשנות ממימוש שלטון החוק ביחס למאחזים הלא חוקיים העולים ופורחים ביהודה ושומרון והבאים לממש את סיסמתם ההפוכה של ראשי יש"ע בדמות "יש"ע זה כאן".

ברק של האופוזיציה היה זה שהטיל על שרון במאי 2003 את האשמה החמורה כי "אי הקמת הגדר הוא המחדל הביטחוני הכי חמור שמתגלגל בחוצותינו זה שנתיים וחצי. אילו הייתה בנויה גדר ההפרדה היו לנו היום 500-600 אנשים חיים". אך זהו אותו שר הביטחון ברק שמזה כשנה לא טורח לתקצב את סגירת הפרצות בגדר, שנמנע מלהשיב לבג"ץ, שנמנע מלתקן קטעים שבג"ץ קבע "כי הם מסכנים את הכוחות הפועלים לאורכם", ושנמנע מהכנסת אמצעי בידוק לישראלים במעברים ומפקיר את ביטחוננו לבידוק אקראי על פי "פרופיל אתני".

ברק שלאחר קמפ דיוויד היה זה שראה "שתי חומות בירושלים: האחת מדינית, סביב לעיר הרחבה, השנייה ביטחונית, בין רוב השכונות הפלסטיניות לעיר המערבית". ברק של ממשלת אולמרט מקדש כיום רק את הגדר המדינית, שאף היא אינה מושלמת, אך דווקא כשר ביטחון הוא אינו עושה מאומה כדי לקדם את זו הביטחונית. להיעדרה של זו, מעבר לתוצאות החמורות של פיגועים כפי שראינו לאחרונה בישיבת מרכז הרב, ישנן השלכות שליליות מרחיקות לכת על אופייה, כלכלתה ועתידה של עיר הבירה כפי שמתחוור לנו מעת לעת במחקרים של מכון ירושלים ואחרים.

מערכת הביטחון היא זו שחזרה והצהירה בבית המשפט העליון כדי להצדיק את בניית הגדר, כי בהיעדרה "נאלץ צה"ל להגדיל את הנדבך ההתקפי על מנת לפעול לסיכול הטרור בתוך ריכוזי האוכלוסייה. הדבר מביא לחיכוך מתמשך עם הפלסטינים (הגבלות תנועה, שהייה בריכוזי אוכלוסייה וכד')". אך היא זו, בראשות ברק, שמונעת כיום מראש הממשלה מלממש את התחייבותנו לאמריקנים ולפלסטינים, למרות בנייתה של מרבית הגדר הסמוכה לקו הירוק. ברק ומערכת הביטחון מונעים היום באמצעות מדיניות המחסומים, איסורי התנועה, כבישי ההפרדה ומשטר ההיתרים את שיפור המציאות הפלסטינית ביהודה ושומרון באופן האמור להביא לחיזוקה של הכלכלה הפלסטינית הקורסת, לחיזוקה של הרשות הפלסטינית בראשות פאייד ועבאס, ולקידומו של המו"מ להסדר קבע.

מאות רבות של בכירים פורשי צה"ל, השב"כ, המוסד, משרד החוץ ואחרים המאכלסים את שורות המועצה לשלום ולביטחון ושורותיהן של קבוצות קצינים נוספות, דורשים מברק לאפשר את השינויים הנדרשים בשטח, אך לשווא. ברק עדיין רואה בהסרת המחסומים, שרובם המכריע חסר תוחלת ביטחונית, כמחסום בדרכו לבית ראש הממשלה.

ברק היה זה ששלח את המשלחת הישראלית לטאבה עם מפות בהן לא הייתה תביעה ישראלית לבקעת הירדן או לשטחים השולטים על נתב"ג. אך כיום זהו ברק המחשק את המו"מ הטריטוריאלי עם תביעות ישראליות שנעלמו משולחן המשא ומתן בעת כהונתו כראש ממשלה.

בדוגמאות המתוארות יש כדי לומר כי קצנו בטקטיקנים לטווח קצר המקריבים את עתידנו על מזבח האמונה לפיה הציווי של גדעון "ממני תראו וכן תעשו" חל עליהם רק שעה שהם יושבים בכס ראש הממשלה. לאלו אולי גם נזכיר שטרם מונה גדעון למושיעו של עם ישראל הוא נאלץ לעבור שני מבחנים מקדימים. מבחניו של ברק הם במשרד הביטחון. אם ירצה, ואם אולמרט שוב ישרוד, נותרו לו לא מעט חודשים לסוף שנה זו כדי לשפר את מאזנו דווקא בקרב תומכיו לקראת בחירות 2009.