פתאום למדינה אכפת מעובדי קבלן?

בעידן בו השירות הציבורי הולך ומופרט ומי שמקבל את פנינו במשרדי ממשלה אינם "עובדי מדינה" כי אם עובדי קבלן, נדרש בית המשפט לקבוע אם ניתן לשפוט עובדים כאלה כאילו היו עובדי מדינה לכל דבר.

ראשיתו של הסיפור בלשכת משרד הפנים בירושלים המזרחית, בה העומס נודע לשמצה. אחד המאבטחים במשרד ניצל את מעמדו, וקיבל כסף והטבות מיניות תמורת קידום תורים. לכאורה, מדובר בלקיחת שוחד, עבירה חמורה ביותר כשמדובר בעובדי ציבור. אולם המאבטח לא היה עובד מדינה, אלא עובד קבלן של חברת האבטחה "מיקוד".

כשעובד ציבור לוקח כסף בתמורה להטבות שהוא מעניק, ניתן לקבוע שהמעשה הוא עבירת שוחד. כשאדם שאינו עובד ציבור מבצע את אותו מעשה בדיוק, ניתן רק לטעון שהמעשה הוא עבירת עושק, והעונש עליה חמור פחות. המאבטח אמנם הורשע בלקיחת שוחד, אולם בדיון נוסף יידרש בית המשפט העליון לפסוק מיהו עובד ציבור, והאם עבירת השוחד חלה גם על עובדי קבלן.

לשאלות הללו יש חשיבות הולכת וגדלה בעידן של הפרטה מאסיבית של השירות הציבורי. בשנים האחרונות העביר השירות הציבורי לידי קבלנים פרטיים תחומים חשובים כמו גם הפעלת מעונות הרווחה, מתן שירותי בריאות בבית ספר, ניהול בתי הסוהר ופיקוח על מוסדות חינוך.

עובדי השירות הציבורי, "עובדי המדינה", משרתי הציבור להלכה ולא רק למעשה, נהנים מתנאים ייחודיים ומביטחון תעסוקתי, אבל גם מ"גאוות יחידה" ומהכרה במעמדם המיוחד ובכללי ההתנהגות המתחייבים ממנו. עובדי הקבלן, מאידך, נמצאים בדרך כלל בתחתית סולם ההעסקה.

במשך שנים מתנכרת להם המדינה ומונעת מהם הכרה ותנאים שניתנים לעובדי ציבור "רשמיים". בספרי התקציב הפכו עובדי הקבלן ל"שירותים" ובשיח המשפטי הפכה המדינה מ"מעסיק" ל"משתמש". 

אך דווקא במסגרת הדין הפלילי מבקשת המדינה, המתנערת מעובדי הקבלן, להטיל עליהם אותן חובות ואותן סנקציות המוטלות על "עובדי ציבור". דפוס ההפרטה, שהיא למעשה העסקה עקיפה, נוצר בניסיון לתת למדינה את כל היתרונות והתועלות שניתן להפיק מזיעת אפם של עובדים בשר ודם, תוך עיקור המימד האישי והאנושי מיחסי העבודה ותוך התנערות מהחובות ו"כאב הראש", שכרוכים בהתעסקות עם בני אדם.

אלא שעתה מתברר, ש"שירות", או עובד חסר פנים וזהות, אי אפשר לשים בבית הסוהר. על כן, כאשר הנושא הגיע לדין פלילי, מבקשת המדינה להחזיר לרגע את המימד האנושי שביחסי העבודה, ולפרוש חסותה על המאבטח– אבל רק על מנת שניתן יהיה לשפוט אותו על פי הסטנדרטים המחמירים ביותר, השמורים לעובדי מדינה.

ניתן להבין את החרדה שמגלה המדינה לדמותו ולכושר תפקודו של המנהל הציבורי, במיוחד בכל הנוגע ל"תפקידים רגישים בעלי צביון ציבורי מובהק". אך דווקא בעקבות פרשת המאבטח במשרד הפנים, ראוי לבחון שמא על המדינה לקחת בחשבון שיקולים חשובים אלה בשלב מוקדם הרבה יותר, לפני שמוותרים על העסקה ישירה של עובדי ציבור, לפני שמדלדלים את המנגנון הציבורי, לפני שהופכים את העבודה למצרך ואת העובד ל"שירות כוח אדם". המדינה מנסה לרבע את המעגל - או את השירות הציבורי - אך בסופו של דבר מצליחה רק לעקם אותו, ובצר לה היא מבקשת עתה מבית המשפט גם לעקם את הדין.

לפיכך, על בית המשפט להורות למדינה לנהוג בעקביות. רוצים עובדי מדינה טובים, נאמנים וישרים? שלמו להם וקבלו עליהם אחריות כראוי. ואם החליטה המדינה על פיתרון נוח וזול, אל תצפו מעובדי הקבלן, חסרי ההשכלה, שלא קיבלו הדרכה כלשהי בנושאי תקשי"ר, אלו שמרוויחים במקרה הטוב שכר מינימום ויכולים לאבד את עבודתם בכל רגע, לשמור על סטנדרטים גבוהים של טוהר המידות.

אבנר פינצ'וק ושרון אברהם-ויס, עורכי דין באגודה לזכויות האזרח