איך שירות אזרחי מסכן זהות לאומית?

אין להמעיט בחשיבות נושא הזהות, במיוחד בתנאים הפוליטיים במדינות העולם בהן חיים מיעוטים לאומיים כגון מדינת ישראל. אך אל לנו להופכו להשקפת עולם אבסורדית.

זכותו של כל מיעוט לשמור על זהותו הלאומית והתרבותית. למיעוט הערבי בישראל יש תחושה של מציאות עגומה שאסור להתעלם ממנה. נכון, הממסד השלטוני הישראלי לא מכיר בו כמיעוט לאומי, אלא כקבוצה המחולקת לעדות, ואפילו פחות מכך. זו אחת הטעויות האיומות של מוסדות השלטון בישראל, ויש לשנותה תוך הגדרה מחודשת של המיעוט הערבי כמיעוט לאומי בעל זכויות לאומיות ותרבותיות. יש להתחיל בתהליך של פיוס והעמקת שיתופם של האזרחים הערבים בהוויה הישראלית.

הישראליות נדרשת להגדרה מחודשת, למרות הפרדוקס הטמון בכך. מיהו ישראלי? ההגדרה היום לוקה בחסר מבחינה חוקתית. ובכל זאת, האם אפשר להסכים ששירות אזרחי של ערבים מעוות את זהותם הלאומית ופוגע בה?

השירות האזרחי בעיקרו הוא שירות של צעירים וצעירות לחברתם וקהילתם במדינה בה הם חיים כתחליף לשרות צבאי ולחימה. האם שירותם של ערבים אזרחי מדינת ישראל במוסדות החברה והקהילה שלהם מהווה סכנה לזהותם הלאומית? מה הקשר בין סיכון זהות לאומית ושירות בבתי ספר, בתי חולים ומוסדות קהילתיים שונים בתוך חברתם שלהם?

אם כך הדבר, גם יציאה לעבודה במפעלים יהודיים וערים יהודיות או רכישת מוצרים מתוצרת יהודית ונסיעה בתחבורה יהודית מהוות סכנה לזהות הלאומית?

מינהל השירות האזרחי מדגיש במפורש שהשירות מאפשר לחברה ולקהילותיה לממש בהצלחה מטרות שבלעדיו היו נזנחות או מטופלות חלקית בלבד. יתר על כן, החלטת הממשלה בעניין השירות האזרחי מציינת בשפה ברורה שהוא מקטין באופן משמעותי את הפערים והמתחים שבין קבוצות אוכלוסיה שונות ומגשר על פני הבדלים תרבותיים ופוליטיים כשהוא מתמקד בחיזוק הקהילה ואזרחיה כולם.

האם אנו מתנגדים לצמצום הפערים והמתחים בחברה שלנו? האם השירות במובן זה אינו מהווה דווקא העמקה של הזהות הלאומית, מעצם שירותם של הצעירים במוסדות הקהילה שלהם?

השירות האזרחי הוא לא רק חלק מהזכויות שאנחנו נאבקים להשיגן, אלא חלק מעמדתנו האסטרטגית לפיה אנחנו מהווים מיעוט לאומי בעל צרכים מיוחדים ושונים מבחינה חינוכית תרבותית וחברתית.

מדיניות הסרבנות שנוקטים הגופים הפוליטיים במגזר הערבי פוגעת במאבקנו הצודק לשוויון אמיתי, ואנחנו פוגעים רק בעצמנו ובעתיד התפתחותה של חברתנו וקהילתנו. המדיניות הקלה ביותר במציאות הערבית בישראל היא להביע התנגדות לכל הצעה. אך כך לא נשיג דבר.

הכי קשה להפעיל את השכל הישר ולהתעלות על כאבנו. לראות את הנולד ולהיות גורם מאיץ לשינוי מדיני וחברתי בהתייחסות הממשל למיעוט הערבי.

מאבקינו אכן לא קל. הוא מסובך. אך בפנינו שתי אפשרויות: או שנפעל להיות שותפים ולא מנודים או שנישאר מנודים ונוסיף אש למדורת הגזענות בשני צדדי המתרס.

אני קורא למנהיגות הערבית לנקוט באחריות לאומית ואזרחית במקום לסרב לחשיבה ריאליסטית. במקום התנגדות אוטומטית יש לנצל את נושא השירות האזרחי כדי להיות שותפים בקביעת יעדים של צעירי המגזר בחברתם ובקהילתם. אל לנו לחזור על סיסמאות פוליטיות רחוקות מהמציאות שנמאסו על רוב הציבור הערבי בישראל.