"הזר צריך להרגיש אצלנו טוב"
לרגל י' באייר, ציון יום הולדתו של בנימין-זאב הרצל, יוצא לחנויות ספר בסדרת "עם הספר" בו מפורסמים שני חיבוריו הציוניים החשובים ביותר. ד"ר גדי טאוב מסביר את חשיבותו של האיש
בצדק מציבה מגילת העצמאות של מדינת ישראל את תיאודור הרצל כבכיר בין אבות התנועה הציונית. הרצל לא היה הציוני הראשון, וגם לא ההוגה השיטתי ביותר של התנועה. לפני שהחל לעסוק ב"שאלה היהודית" הוא היה עיתונאי מצליח מאד ומחזאי מצליח רק למחצה, עם מעט זיקה לדת, לתרבות, ולקהילה היהודית.
אבל בתשע שנות חייו האחרונות הוא הפנה את מלא מרצו לנושא היהודים ובשנים אלה השיג שלושה הישגים, קשורים זה לזה, שכל אחד מהם לחוד היה מעניק לו מקום של כבוד בין אבות הציונות. יחד הם הצטברו לדבר מה גדול בהרבה: הם חוללו את התהליך שהביא בסופו של דבר לעצמאותם המדינית של היהודים.
שלושת ההישגים המרכזיים של הרצל הם (א) הצבת השאלה היהודית כשאלה לאומית הן בקרב היהודים והן בקרב הגויים; (ב) הפיכת הציונות מרעיון נידח שהסתובב בחוגים אינטלקטואליים בשולי הקהילה היהודית לנוכחות בינלאומית ממשית; (ג) הקמת המוסדות שהתגלגלו והפכו בסופו של דבר לממשלה הדמוקרטית של מדינת ישראל. המונח "חוזה המדינה" שבו אנחנו משתמשים הוא במובן זה מטעה: הרצל לא חזה את העתיד, אלא, במידה רבה, חולל אותו. ספק רב אם בלעדיו היה החלום הציוני הופך מאגדה למציאות.
אמנציפציה כן או לא
בניגוד לרוב היהודים בני מעמדו באימפריה האוסטרו-הונגרית (שהיתה סובלנית יחסית כלפי היהודים) הרצל התנער בשלב מוקדם מאד מחלומות האמנציפציה. בתנאים מודרניים, ועם עליית הלאומיות המודרנית, האמנציפציה אינה אלא מבוי סתום. הרצל הבין בבהירות רבה את פניו הכפולים של הכוח העולה הנקרא לאומיות. הוא הבין שמדינת הלאום היא המסגרת שתבטיח חירות לבני הלאום, אבל שאותה מדינת לאום גם תסכן את הזרים בתוכה.
מאחר שהיהודים הם, כדבריו, עם ולא רק קהילה דתית, הם עתידים להיות זרים בכל מדינות הלאום האירופאיות, וחירותם לעולם תהיה שבירה וזמנית. אם הזהות במדינות האלה תהיה לאומית, היהודים לא יוכלו להיטמע בהן בלי לוותר על המימד הלאומי של זהותם שלהם. הם יתפשו כבני לאום זר בקרב כל הלאומים.
רק כלאום לעצמם הם יוכלו לבסס את חירותם, ורק כדרך הלאומים – במסגרת מדינת לאום משלהם – הם יוכלו להחזיק בה בזכות ולא בחסד. מכאן הקשר שיעמוד בבסיס הקמת מדינת ישראל בין לאומיות לדמוקרטיה: האופי היהודי של המדינה הוא פרי החירות של קולקטיב יהודי לעצב את גורלו בעצמו. הדמוקרטיה היא שיטת השלטון שתאפשר ליהודים לעמוד ברשות עצמם מבלי לוותר על יהדותם.
מגן המיעוטים
מתוך מודעות עזה לבעיית המיעוטים בתוך מדינת הלאום, אותה בעיה שהובילה את הרצל למסקנה שהאמנציפציה תיכשל, הרצל היה רגיש במיוחד לשאלה איך תנהג מדינת היהודים במיעוטים בתוכה. הוא חשב שהן מטעמים הומניסטיים, והן כדי לשמש דוגמא ליחס הנאות ליהודים שיבחרו להישאר בגולה, המדינה היהודית צריכה לשמש מופת ליחס שיוויוני והוגן למיעוטים. "הזר צריך להרגיש אצלנו טוב" (כפי שאומר הנשיא על ערש דוואי ברומן אלטנוילנד) – זה היה בעיני הרצל מבחנה המוסרי העליון של החברה היהודית שתקום.
מגילת העצמאות של ישראל, ברוחו של הרצל, אכן ביקשה להבטיח לא רק זכויות לבני מיעוט כפרטים, אלא גם אפשרות להגן על זהותם הנפרדת כקבוצה. רק כך, סברו הרצל וממשיכיו (לעתים קרובות בניגוד להתנהגותן הממשית של ממשלות ישראל) אפשר יהיה להימנע מאותו כישלון שנחלה האמנציפציה.
שני החיבורים שמחזיק כרך כתבי הרצל בסדרת "עם הספר" – מדינת היהודים ואלטנוילנד – הם שני החיבורים החשובים ביותר של הרצל על השאלה היהודית. הראשון הוא קונטרס פוליטי קצר הפורש לראשונה את תוכניתו של הרצל לפתרון לאומי של "בעיית היהודים". השני הוא רומן אוטופי המגולל את קורותיו של יהודי אירופי שחוזר לציוויליזציה אחרי עשרים שנות פרישות, בשנת 1923, ומגלה את החברה המודרנית והפורחת שהקימו היהודים בארץ ישראל.
הקורא בשני החיבורים יוכל לעקוב אחר התפתחות מחשבתו של הרצל בשנות פעילותו הנמרצת לקידום הרעיון הציוני. הרצל למד הרבה ושיכלל הרבה בין פרסום החיבור הראשון לבין פרסום השני. יותר מכל מדינאי אחר בן דורו הרצל גם הבין את כוחה של התעמולה בחברה המודרנית, וידע מה כוחו של העט בהנעת תהליכים פוליטיים. כוחו של העט הזה ניכר עד היום. נוסף לאלה, יוכל הקורא למצוא בחיבורים האלה גם קנה מידה להעריך לאורו, כעבור יותר ממאה שנה, את הצלחותינו וכשלונותינו כחברה וכמדינה.
- ד"ר גדי טאוב, חבר מערכת "עם הספר", חיבר את המבוא לכרך כתבי הרצל
- "בנימין זאב הרצל: מדינת היהודים אלטנוילנד", עם הספר, ידיעות ספרים, 301 עמודים
לפנייה לכתב/ת 
