הכניסה לאנשי היי-טק בלבד

עיר שתקרוס לתוך עצמה / אמיר פז-פוקס

לפני מספר שנים יצאה רשת בתי קפה בקמפיין פרסומי שהמסר המרכזי שלו היה "להיות עם אנשים כמוך". על פני הדברים מדובר בצורך אנושי ולגיטימי, שהרי מי מאיתנו רוצה לשבת עם קפה הפוך וספר כאשר לידו חבורת פרחחים רועשת ומחוצפת? ההיגיון מאחורי גישה זו טמון בהרחבה של המרחב הביתי: כפי שאדם זכאי לבחור לחלוק את חייו הפרטיים בחברת אנשים עימם הוא מרגיש בנוחות מירבית, מדוע לשלול זאת ממנו כאשר הוא יוצא לבלות?

אלא שבמבט נוסף, אפילו דוגמא זו אינה פשוטה כפי שהיא נדמית. מועדונים פרטיים לגברים, ללבנים וללא-יהודיים היוו תופעה נפוצה ודוחה עד לא מזמן, וההיגיון העומד מאחוריהם היה דומה למדי.

נניח לאותה רשת בתי קפה, שכן כל חטאה היה לכל היותר בטעם רע. קהילות סגורות דומות הרבה יותר למועדונים סגורים מאשר לקמפיין פרסומי. מתקבצת לה חבורה של אנשים אשר לה מאפיינים שרירותיים למדי: יהודים, אשכנזים, או במקרה של הפרוייקט המתוכנן במתחם השוק הסיטונאי – עובדי היי-טק ואנשי שוק ההון. אלו מתארגנים במסגרת קבוצת רכישה ומקימים להם "ועדת קבלה".

אך מי הקנה לוועדת הקבלה הזו את סמכותה? התשובה היחידה האפשרית: ועדת הקבלה עצמה. מדובר בתופעת האוטובוס: הנוסעים שעלו אליו מתארגנים ומחליטים שהכסף ששילמו עבור כרטיס הנסיעה מקנה להם כוח להחליט מי מהממתינים בתחנה זכאי לרכוש כרטיס ולהשתתף בנסיעה. אלא שבעוד שוועדה ציבורית, הפועלת מכוח חוק, מחוייבת לנורמות של שוויון ושל הימנעות משיקולים זרים, במקרה זה אין דבר שיכול למנוע מאותה ועדה-מכוח-עצמה לא לקבל אנשים אותם הם רואים כ"אחרים" ו"אחרות": משפחות חד-הוריות, ערבים, זוגות חד-מיניים, אנשים עם מוגבלות וכו'.

מדובר בנדבך מרכזי במסגרת סדר היום הרווח בישראל – ההפרטה. ובמקרה זה – הפרטה של המרחב הציבורי. במובן הכי פשוט – המרחב הציבורי הופך להיות מרחב פרטי, הרחבה של המגורים הפרטיים. מוקמת חומה סביב המתחם, מוצב שומר, ומושגת שליטה פיזית המאפשרת סינון של האנשים שלהם נגישות למרחבים הפרטיים-ציבוריים (גינה, מעברים מתחת לבתים וכו'). בעוד שפרקטיקה זו החלה בפריפריה, ב"יישובים קהילתיים", הרי שבעשור האחרון היא הפכה לטרנד לוהט במרכזי הערים, מיפו (אנדרומדה) דרך תל-אביב ("לב העיר") ועד קיסריה (נאות גולף), ועוד רבים ורעים בדרך.

יתר על כן, האופנתיות של אותם פרוייקטים הובילה לתופעה עצובה במיוחד ככל שהדברים נוגעים לאופנה התכנונית. זאת, כיוון שגם כאשר נמנעים מיצירת שכונה סגורה הרמטית, על חומותיה ושעריה, אנו מוצאים שהגידור והחומה הפכו להיות סממן ליוקרה. האדריכלות העירונית אמורה להיות מזמינה לנדודים, לגיחות ספונטניות ולמפגשים אקראיים. המונח האדריכלי אשר הוטבע כדי להמחיש תחושה זו הינו, לא במקרה, "הזכות לעיר".

אולם גם אלו המסתייגים מהפרזה בשימוש בשיח הזכויות צריכים להיות מודאגים מהתרחבות התופעה של מתחמים סגורים והומוגניים. עיר תוססת חפצת חיים שואבת את חיותה מההטרוגניות, מהמפגשים בין השונים, שיוצרים אנרגיה כל כך חיובית וחיונית. עיר שמאפשרת לתושביה לכלוא את עצמם לדעת, תיהפך לפרבר משמים, רועש ומזוהם ותקרוס לתוך עצמה.

ד"ר אמיר פז-פוקס, ממלא מקום יו"ר עמותת "במקום", מתכננים למען זכויות בתכנון

"העיר החדשה" – לא אפליה אלא הזדמנות / רועי שטינמץ

פרוייקט "העיר החדשה" הוא שינוי דרמטי של מפת הנדל"ן בתל אביב, הפועל לטובת אוכלוסיה רחבה ולטובת העיר עצמה. למעשה, מעולם לא היה פרויקט שאיפשר לזוגות צעירים ולעובדים בראשית דרכם לרכוש דירה במרכז היוקרתי של עיר זו.

מחירי הדירות שרק הולכים ומאמירים הולכים ומקשים על אוכלוסיה צעירה לגור בה, ומייצרים סכנה מוחשית של יציאה מהעיר מצד רבים שאינם מסוגלים. התופעה הזו מוחשית עד כדי כך שאפילו ב"ארץ נהדרת", רחוק מעמודי הנדל"ן, מקדישים לה סדרת מערכונים, בה בעל הדירה מאיים באופן קבוע על הצעירים המתגוררים בה שאם לא ישלמו את שכר הדירה ההולך ועולה הם עוד עלולים, 'חס וחלילה' למצוא את עצמם בגבעתיים. סערה תקשורתית אדירה נוצרה דווקא סביב פרויקט ששובר את המגמה המסוכנת הזו, ועושה זאת בדיוק לטובת אותה אוכלוסיה צעירה שנפגעת יותר מכל מבעיית הדיור בעיר.

הגדרת האוכלוסיה שיכולה להשתתף ברכישה רחבה דיה: אם הרבה חברות שכאלה משתפות פעולה עם היזם ומיידעות את עובדיהן, אזי כל מי שעובד בהן: גבר, אשה, מנכ"ל או מנקה – כולם יכולים להתקבל ומתאפשרת הטרוגניות באוכלוסיה. המתחם אינו סגור הרמטית אלא בתפיסה הארכיטקטונית שלו ובעובדה שקיימת ועדת קבלה. אנשיה ממונים על ידי יוזמי הפרוייקט, ולמעשה הקריטריונים שעל פיהם היא פועלת מוגדרים באופן פומבי. קיומה רלוונטי או לחריגים או למי שעונה על הקריטריונים אבל מעורב בפלילים, ולא יוכל להתקבל.

כל רשות עירונית בישראל עושה מאמצים למשוך אליה לאורך זמן את חתך האוכלוסיה הזה וכעת הדבר יתאפשר בלב ליבה של תל אביב, שהיה עד כה "לעשירים בלבד". איננו מייצרים אפליה מסוכנת, אלא, אם כבר, אפליה מתקנת. במובן הזה מדובר בפרויקט הנדל"ן הכי שיוויוני שהתקיים אי פעם בעיר. אוכלוסיה שלמה, משכילה ומגוונת, מקבלת הזדמנות לגור בלב העיר.

לצד המחאות על אפליה צצו גם קולות הגיוניים יותר שמזכירים לכולנו כי אפליה טבעית כתוצאה מכוח קניה היא עובדת חיים בשוק החופשי. למעשה היא הרבה יותר משמעותית מאפליה סקטוריאלית. האוכלוסייה הכללית עוברת מיון טבעי גם מבלי שתהיה לכך יד מכוונת. אם מסתכלים סביב על יישובים שכנים או שכונות, גם אם לא מגדירים זאת בקרבם, זה קיים: יש שכונות שאפשר לראות עד כמה הן שונות מבחינת אוכלוסייה מאלו שלצדן, ואין טעם להתכחש לכך. יש שכונות המיועדות לסקטורים כמו גימלאי צה"ל, שוטרים ואחרים. לפיכך, אנחנו לא יוצרים מצב חדש, אלא משקפים אותו. מדינה ליברלית צריכה לאפשר לתת ביטוי לרצונותיהם של אנשים להתגורר עם הדומים להם, כל עוד אין בכך פגיעה באחר. אין בכך שום רע.  

במדינה חופשית ודמוקרטית הזכות לא להיות מופלים לרעה שרירה וקיימת. אבל יש לאנשים זכות להתאגד ולפעול כפי שהם מוצאים לנכון. אוכלוסיה מחתך חברתי גבוה מבטיחה איכות חיים גבוהה, כפי שהוכח גם בפרויקטים קודמים. כפי שבעבר הוקם יישוב שלם ליוצאי יחידות קרביות, כך ניתן להקים היום שכונה לאנשי היי טק ושוק ההון.

הרכישה הקבוצתית מלכתחילה מקצרת את משך הבנייה והמטרדים הסביבתיים הכרוכים בה יצטמצמו באופן משמעותי. השינוי הזה טוב לדיירים, טוב לצעירים וטוב לתל אביב. האלטרנטיבה, בדיוק כמו הדיירים בארץ נהדרת, היא שצעירים ימשיכו לשלם יותר ויותר כדי לקבל פחות ופחות. אף ישראלי לא אוהב מצב כזה – ובצדק.

רועי שטינמץ, מנכ"ל משותף במשרד יחסי הציבור של הפרוייקט