פליט בלב

פַּסטָה

גבר בְּמטבח מכין לעצמו ארוחת-ערב. הוא לבד, כל ערב הוא שׂם סכין, מזלג, צלחת, תנועות מבלי-משים. כשהוא לוקח את הכוס הוא מבחין שרק הוא נמצא כאן וזהו. הכוס מאשימה שלא תוּרם מול אף-אחד. הגבר חי בחלל מצומצם, יש מה שנחוץ לו, היִתרה שיוכל להוריש. הוא כבר לא עוּל ימים, ולא זכור לו מתי חי בִּשְׁנַיים.

הוא חוזר הביתה אל המטרים-הרבועים שלו, שלאחר שתייה נראים לו עגולים ועמוקים. היין מתקן את הגיאומטריה.

הגבר לא מפעיל קולות חשמליים, רדיו וגלים אחרים, הוא נשאר בתוך הרעשים שלו-עצמו. בחוץ כָּבָה היום, אור המנורה משַׁווה ברק לסכין שבה הוא קוצץ דק את השום.

בינתיים הוא שופת סיר על הלהבה הגדולה של הכיריים. רק עם מעט מים, לא נכון שצריך לבשל פסטה בהרבה. הוא מוסיף צביטת מלח. חותך עגבנייה, ראש סלרי, בוזק שמן, פטרוזיליה, את האדום המיובש של פלפל חריף, ומשאיר הכל ככה חי.

קודם, כשנכנס הביתה, חלץ את הנעליים. הוא יחף, מנהג של נער שהוא נשאר אתו בחבֵרות. הרצפה לא טואטאה ממש עכשיו. הוא ירחץ רגליים לפני שיִתחַב את עצמו למיטה.

המים רותחים, הוא מוריד לתוכם את צרור הספגטי שמתפזרים בצורת כתר סביב השוליים. המוצר החביב עליו, פַּסטה גָרוֹפָלוֹ תוצרת נפולי; זיכרון של ילדוּת, כששלחו אותו לקנות את הפסטה בסמטה עם הלירות שנספרו ושוב נספרו. היא נעלמה מן המדפים ואחר-כך חזרה, זה יפה שחוזרות החבילות של הילדוּת.

הגבר מוזג לעצמו יין, שותה לגימה קטנה ומשַׁטח אותה בפה. הטעימה הראשונה פוערת את עיניו, שנחו מאחורי עפעפיים מכוּוצים. עכשיו הוא רואה את צבעי התיבול החי, את המפה הכחולה, בולע את הלגימה שמשתחלת לחזה במקום לקיבה. הוא משתעל, גם הערב היין הראשון סופו יריקה מעל ללב. כן, נכון, זאת עצבות, הוא אינו דוחה את היד העולה מעצמה אל העיניים. נותן לה לשפשף אותן. הן צורבות ומיד עליו להרגיע את העפעפיים שנגעו בהם האצבעות של הפלפל החריף. זה קורה לו כל ערב, לגרות את העפעפיים, לכפות שתי דמעות מתובלנות.

הוא הולך לכיריים, טועם. "עוד קצת", הוא אומר. אמר את זה באמת, בקול נמוך. למי? זה נפלט לו, ירייה כדי לשמוע מלה מסביב. "עוד קצת", המשפט תלוי כבד בחדר. מפריע לו התירוץ הטיפשי של משפט שנשאר כאן למשך זמן-מה בהתחזותו לכך שהוא מכיל משהו אחר: עוד קצת. עוד קצת מה? מספיק. הוא לא אומר זאת, הוא עושה: מכבה את האש, מרים את הסיר, מסנן, מערבב את הספגטי בקערה עם ירקות התבלון. ומתיישב, ומסובב סיבוב ראשון במזלג ולועס מלוא הפה. זה טיפה קשֶׁה, אַל דֶנטֶה, אבל זה הדבר הכי טוב של היום שלו, שעת שמיטת החובות לגופו.

הוא לועס לאט, בולע, הפנים מניעים את השרירים מעֵץ, הקמטים נמתחים, הלשון סובבת בין החניכיים לגרוף את מה שנשאר לבלוע. היא השלווה שלו, הפסטה המסוננת הזאת מעל לַחַי. הוא מרים את הכוס, מרוקן אותה, ועכשיו לא חשוב לו שהכוס הזאת לבדה. הוא חוזר וממלא אותה, נוגע בלחם ומניח אותו בכף ידו כמו שעושים בידה של אשה. לועס את הפסטה שלו, נושם דרך האף, הרגליים מתחת לשולחן מצולבות ושלוות.

לא היין, הפסטה היא שמנערת החוצה את החֲסָרים מן השעה הזאת של היום, שבה הגבר מספיק לעצמו. הוא לא שָׂבַע ממנה, כי כשאוכלים פסטה צריך לרצות עוד קצת כשהצלחת ריקה. עוד קצת: על השולחן של הילדוּת לא היה. בְּסוף הפסטה היו מודים על האוכל. הוא זוכר את המלים האחרונות: "כי משלו אכלנו". "הוא" היה בעל-המכולת האוניברסלי. למה לא נתן לנו קצת יותר? אורחים לא שואלים שאלות כאלה, זה לא מחונך.

הוא מצמיד את הקרום של הלחם לתחתית הקערה, גומר את היין. הוא קם, חג המולד היום, מוריד את הגיטרה מן המסמר ושר. עכשיו אכן הקול אינו צריך להתנצל על שהוא יוצא יחידי ואינו מופנה אל אף-אחד. בנשימה צרובה משום מתפשט הזֶמֶר בחדר, משייף זוויות, פינות, מעגֵל את סוף יומו של גבר.

עצבים

לבית הספר קראו אז, וגם היום, אֶדמוֹנדוֹ דֶה אָמִיצִ'יס, ואולי השם הוא שנתן את ההשראה למחווה. שנת הלימודים האחרונה בבית-הספר היסודי עמדה להסתיים, ועימה גם הגיע סופו של הסינר השחור, תלבושתם האחידה של התלמידים בשנות החמישים. הן חשו לעצמן חובה, וגם עונג, להביע באמצעות מתנה את הכרת-הטובה שלהן כאימהות של התלמידים. נקבע סכום שווה לכולן, לקניית שעון זהב, שי למורה של ילדיהן, מי שלימד אותם לקרוא, לכתוב ולעשות חשבון.

אותנו, הילדים הגדולים בני העשר, הדהים הרעיון בתעוזתו: להתייחס בקִרבה כזאת לאיש הנורא הזה, להגיע ממש עד מעונו, לדפוק בדלתו. ביקשנו להישאר למטה, לא ללכת עם התהלוכה עד לדלת. המורה הוא איום-ונורא: על מה ולמה? מפני שבגלל רחש, בעודו שקוע בשלו, היה מניף פתאום את ידו הצנומה ומכה בשולחן המורה בתדירות מהלומות ראויה לווירטואוז, ומן-הסתם היה מכאיב לעצמו בשל אלימותן של המכות, ואנחנו היינו מפסיקים לנשום מרוב בהלה. האם לכן היה נורא?

וכשהיה מגיע, בעקבות כל זה, אותו מבט של חֵמה בוערת, של קדחת עצבנית שעיוותה את תווי-פניו וסינקְפָה את תנועותיו, האם זה לא הספיק בשביל לומר עליו שהוא איום? וכשהיה נוֹרָה החוצה ממקומו, מהיר כבזק ומתקשח גם יחד, ותופס אחד מאיתנו בכתפו או בזרועו, ומנער אותו כמו כדי לשחרר אותו מהמון פרעושים, ומעיף אותו החוצה מהכיתה, או אל אחורי הלוח?

כן, בשבילנו הילדים, תלמידיו במשך חמש שנות נצח, היה די בבָּליסְטְרָה של כעסו בשביל שיהיה בעינינו איום.

התפרצויות-הפתע נעשו הפתיל המשותף אשר הצית את חלומות הבלהה שלנו. אבל כשהתעוררתי בלילה בגלל התפוצצות פנימית של צווחה שלו, או בגלל התפרקות חשמלית של מכה שהחטיף בעורף, לא העזתי להתלונן שחלמתי על המורה, כדי שלא יצחקו עלי. האשמתי ישירות את השטן ולא נראָה שהשקר הפליג הרחק מן האמת.

וחוץ מזה, הוא היה רזה, גרום, עם פרצוף שנדמה כי נחפר פנימה אל בין עצמות הלחיים והלסת, ועם עור דקיק שנמתח כנייר משי על העצבים והשרירים. היה לו שיער יפה חלק, לבן, זרוק לאחור, שבזמן פרצי הזעם התנפנף בין המצח לעורף כמו זה של מנצחי תזמורות מסוימים בשעה שהם מנצחים על פרק מהיר ביותר בפרטיטורה.

נעלו השמאלית היתה תמיד בלתי-שׂרוכה, והיינו מביטים בה מהופנטים, לא העזנו לשאת את מבטנו למעלה מזה. הסתכלנו על הקיפול למטה מימין. בעיניו היו נימים מפוּצצות שפּיספּסו באדום את גלגלי עיניו. הוא נהג בצדק, על-פי הצדק של התקופה. שנות החמישים זרמו, ובעצם השתרכו, באיטיות שלא הורגשה עוד אחריהן, ולמורים היה כוח ענישה נרחב, שבימינו הם פטורים ממנו.

הוא נהג בצדק: עם עין מתחשבת בילדיהן של משפחות טובות, עם העדפה למיתוסים ולממושמעים, עם נדיבות כלפי אותם תלמידים שעוניָם נראה לעין. אבל בסופו של דבר, משיכות-הפתע העזות ביותר היו נוחתות במדויק על בגדיהם של בני המעמד הפחות אמיד. הוא אף-פעם לא חלה, הכעסים חיסנו אותו.

כך נקרא בית-הספר; כך דומיינה הסצנה הנוגעת-ללב של המורה הזקן – שאומנם נראה לי אתלטי עדיין – הנפרד לשלום מתלמידיו. וכך אירע שהאימהות שלנו, שהתאספו יחדיו, רצו להגשים את המחווה ההולמת את הנסיבות. להוטות, קצת מתרגשות, שמו פניהן לעלות במדרגות של בניין ברובע ווֹמֶרוֹ, וטיפסו עד לקומה האחרונה.

ראינו אותן נעלמות מאחורי ישורת המדרגות הראשונה. כשהגיעו לפסגה החזירו לעצמן את נשימתן, הסתדרו בסדר נאה, נקשו. הוא הופיע בפתח הדלת, פרוע-שיער כתמיד, חשדני. הוא לא זיהה אותן מיד, ולא הזמין אותן איפוא להיכנס. הן לא ציפו שיהיה עליהן לדקלם את חלקן בחדר-המדרגות. הנציגה הרשמית התקדמה וביטאה את המלים הראשונות של נאום קצר שלמדה על-פה.

הוא הקשיב למבוא הזה, פתאום הבין, השתחרר כקפיץ בפרץ בוער, בצעקות בצוואר נפוח ובעורקים גדושים: "לכו, לכו מכאן! לכו!" ותוך כדי כך העיף באוויר את הקופסה שהוגשה לו. כאותן מתנות ליצניות, טעונות בקפיץ שמַקפיץ בהן את המכסה ומבהיל את מקבל-המתנה, כך ראו אימותינו את פרצוף השד של כפוי-הטובה מגיח החוצה מתוך הקופסה הוורדרדה של ספר "הלב" שלהן.

הוא דחף את הקבוצה הקטנה לא ממש למטה במדרגות, אבל לכיוון שוליהן, ודירבן

אותן לרוץ ריצה קטנה ולסגת במהירות. צעקותיו הרעות המשיכו לרדוף אחרי אימותינו בעודן דואגות לא להפיל זו את זו במנוסתן. הנועזת שבהן עוד הצליחה לאסוף את השי בטרם תתפוס אגב ריצה במעקה. אני זוכר שאותה צעקה אחרונה חנוקה, שנשמעה בפיר המדרגות ולא כּוּונה אלינו, גרמה לי הקלה. בקומת-הקרקע כבר צחקו האימהות בדמעות ושולי חצאיותיהן עדיין בידיהן.

למה הוא הגיב ככה, האיום-והנורא שלנו? כי השי הזה היה בעיניו מעשה שחיתות. באותם ימים עוד היו בתפקידים ציבוריים אנשים שניחנו בקפדנות כזאת. "איפה 'הלב' ואיפה זה", אמרה אחת האימהות בהתרחקן לתמיד מן המקום הזה ומן הספר הזה, "האיש צריך לטפל במערכת-העצבים שלו".

אמירה מוחצת זו, שליוותה אותי בַּזמן, מסבירה לי דבר שקרה ולא חשבתי עליו: חוויית בית-הספר בשנים ההן לא העבירה רגשות בנוסף להשכלה, ואף לא חינכה אליהם. היא חרתה בלב משמעת ללא גאווה, חובה בלי דגל, והותירה את חותמה בעצבים של דור של תלמידים, אבל לא באימפולסים שלהם. למדנו לשלוט בפחדים, לשקול בהיגיון את הכעסים. איפה 'הלב' ואיפה זה: בית-הספר הזה ניגן על מיתרי העצבים של חניכיו וזייף. יום אחד הם היו עתידים להתפוצץ. 

• "נפליטני", הספריה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, מאיטלקית: מרים שוסטרמן, 108 עמודים