כיכר השוק אינה קיימת עוד

תמיד חשבתי שקניונים הם מקומות שקשה לחשוב בהם. אפילו על קניונים. אולי זה הזמזום הבלתי פוסק באוזניים שמגיע מ"רדיו הקניון" וממערכות הכריזה; ואולי זו הסימטריה נטולת החלונות, שכל תכליתה למנוע ממך מידע בנוגע לעיר שבה נמצא הקניון, או אפילו בנוגע למיקום השער שדרכו תוכל לצאת ולהגיע למכוניתך.

"מה שאנחנו מנסים לעשות בקניונים", אומרת לי גילה שלום, מנהלת השיווק בקניון התחנה המרכזית בירושלים, "זה ליצור מצב של ניתוק, לספּק מין בועה כזאת, שאנשים יוכלו להיכנס לתוכה ולהתנתק מכל דבר אחר".

להתנתק מכל דבר שאינו קשור בקניות, כמובן. "בעצם, אסור לעשות בקניון שום פעולה אחרת חוץ מדברים הקשורים למסחר: להתבונן בסחורה, לקנות, לחוות את החוויה של קבלת הפריטים שקנית", ממשיכה גילה. "מה שמצחיק זה שהציבור לא תופש את זה. הוא תופש את הקניון כמקום ציבורי. אבל אם אתה עייף, למשל, אסור לך לשבת על הרצפה. חיילים עייפים מתיישבים על הרצפה, אבל אנחנו לא מרשים להם – אנחנו מקימים אותם. אם מישהו מחלק פלאיירים או מַתרים בלי לקבל מאיתנו רשות מפורשת, אנחנו זורקים אותו מהקניון".

מחאה בתוך הקניון

מקרה כזה בדיוק שהייתי עֵד לו לפני שנים אחדות, הוא שגרם לי לחשוב על משמעותם של הקניונים. ישבתי לשתות קפה בקניון הדר – קניון ירושלמי צנוע ונעים, יחסית – כשניגשו אלי שני תלמידי תיכון מנומסים, אשר אספו כסף מטעם ארגון ידוע שעוזר לילדים אוטיסטים. היה זה יום ההתרמה השנתי. אבל עוד לפני שהספקתי להכניס את היד לכיס, צץ לו איש ביטחון והורה לנערים לעזוב. "אבל למה?", שאלתי. "זה מקום פרטי", ענה. "אתם לא יכולים ליהנות משני העולמות", התווכחתי, והוריתי בידי על מאות האנשים ששוטטו ברחבי הקניון. "אתם לא יכולים לקנות שטח, לפתוח אותו לציבור, להעביר פנימה את החיים שהתנהלו קודם ברחוב, ואז להחליט שזה מקום פרטי כשזה משרת את הצרכים שלכם".

איש הביטחון לא התרשם במיוחד מן הטיעון שלי, המגושם במקצת, אבל כעבור זמן-מה גיליתי שעוד ב-1946 ביטא בית-המשפט העליון בארצות-הברית את אותו רעיון בצורה יותר רהוטה. המקרה ההוא נסב על מימוש חופש הדיבור והביטוי באזור העסקים של עיירת מפעל באלבּאמה – יישוב בבעלות פרטית, שבו שוכּנו פועלים וכורים בידי מעבידיהם. "כאשר בעל נכס פותח את הנכס שבבעלותו, ולתועלתו-שלו, לשימוש הציבור הרחב", קבע בית-המשפט העליון האמריקני, "זכויותיו החוקיות והחוקתיות של ציבור המשתמשים בו מגביל את זכויות הבעלים".

ב-1968 פָּסַק בית-המשפט העליון, שקניון בבעלות פרטית הוא "המקבילה התפקודית" לאזור העסקים בעיירת המפעל, ושגם קניונים צריכים להיחשב למקומות ציבוריים בכל הנוגע לסוגיות של חופש הדיבור.

פסיקות מאוחרות יותר של בית-המשפט העליון האמריקני, שנתקבלו אחרי שהרכבו נעשה יותר שמרני, צמצמו את היקפן של ההחלטות הקודמות. ב-1980 תבעה קבוצת סטודנטים קניון בקליפורניה, שמנע מהם לחלק עלונים ולהחתים אנשים על עצומה.

בית-המשפט העליון קבע שהחוקה הפדרלית אינה מגינה על הזכות לחופש הדיבור בקניונים פרטיים, אבל חוקת קליפורניה, שהסעיף המתייחס לחופש הדיבור מנוסח בה ניסוח יותר רחב, אכן מגינה עליה. לפיכך, הורשו הסטודנטים להמשיך בהחתמה בתוך הקניון. חופש הדיבור בקניונים מובטח אפוא בקליפורניה ובחמש מדינות נוספות בארצות-הברית. ניו-יורק אינה נמנית איתן, ולכן בחודש מארס 2003, לפני תחילת המלחמה בעיראק, נעצרו סטיבן דַאוּנְז וּבְנו בקניון באולבּני שבמדינת ניו-יורק, מפני שסירבו להסיר חולצות שסיסמאות בגנות המלחמה היו מודפסות עליהן.

ומה המצב בישראל? מנהלי הקניונים ששוחחתי איתם היו משוכנעים כולם שלאזרחים אין שום זכויות בתוך הקניון, לבד מהזכות לקנות. למעשה, גם נאמר לי שבתוך בועת הקניון, הגדושה מצלמות מעקב ואנשי ביטחון, זכויות שנהוג לייחדן לממשלה ולכוחות המשטרה מואצלות באורח פלא להנהלת הקניון.

"אם מישהו מתפרע, אני יכול לעכב אותו עד שהמשטרה מגיעה", אמר לי משה רוזנבלום, יושב-ראש עמותת הקניונים ומנכ"ל קניון שבעת הכוכבים הנוצץ בהרצליה, שמנהל גם שני קניונים בקנדה. "וגם יש לנו זכות לערוך חיפוש, לא רק בכניסה, אלא בכל עת. יש לנו שני אנשי צוות שאומנו והוסמכו בידי המשטרה לערוך חיפושים. כמובן, אין לאנשים זכות לשבות, לחלק חומר קריאה או להשתמש ברמקול בשטח הקניון. באופן כללי, אכיפת החוק בקניון היא יותר מהירה מאשר ברחוב". עורכי-דין מן 'האגודה לזכויות האזרח' העידו, כי אינם יודעים על מקרים שאזרחים

עתרו בהם כנגד הגבלת זכויותיהם בתוך הקניונים.

העלמות "כיכר השוק"

אך איזו חשיבות יש לסוגיה הזו, בעצם? הרי איש אינו מכריח אנשים להיכנס לקניון, והם רשאים לצאת ממנו בכל עת שירצו; אם לא עוּכּבו בו, כמובן.

ובכל זאת, יש לנושא חשיבות רבה. במדרש המופיע במדבר רבה מסופר שהתורה יכלה להינתן רק במדבר, כיוון שהמדבר, כמו התורה עצמה, הוא "הפקר" ואינו שייך לאיש. בדומה לכך, גם הדמוקרטיה – בין אם בגירסתה האתונאית, הצרפתית או האמריקנית – וכן כל מאבק מודרני אחר להרחבת זכויות האזרח, לא היתה יכולה לצמוח אלא בערים, שברחובותיהן הצפופים ובמרחביהן הציבוריים בני-אדם חופשיים להתאסף כדי לדון ברעיונות ולהפיצם.

מאז ומתמיד נפגשו היסודות החומריים והרוחניים, הכלכלייים והתרבותייים בכיכר השוק, מקום שרשת המסחר הציבורי מקהילה אליו טיפוסים מטיפוסים שונים. מימי המשנה ואילך יועדו ימי שני וחמישי – ימי השוק המסורתיים - לקריאת בתורה בפומבי ולהתכנסותו של בית-הדין הרבני. נתן שרנסקי, בספרו החדש על הדמוקרטיה (The Case for Democracy: The Power of Freedom to Overcome Tyranny and Terror, Public Affairs, 2004), קובע שהמבחן המכריע לסיווגן של חברות לחברות פחד טוטליטריות, מחד, ולחברות חופשיות ודמוקרטיות, מאידך, הוא מידת החופש בכיכרות עריהן. האם יכול אדם לבקר את ממשלתו בקול גדול בכיכר העיר, בלא חשש ממעצר או מפגיעה פיזית?

אבל מה קורה כשאין כיכר עיר? מאז הוקם בישראל ב-1985 הקניון המצליח הראשון, קניון איילון ברמת-גן, נפגעו - ולעתים פגיעה קשה - מרכזי הערים בכל רחבי המדינה, מקומות שוקקים שפעם היו לבּן הפועם של התרבות והפוליטיקה בישראל.

לדברי משה רוזנבלום, 32 אחוז מכלל העסקאות הקמעונאיות, למעט מכירה וקנייה של כלי רכב ונדל"ן, נעשות באחד מ-200 הקניונים בישראל. אם לא נכלול בנתון הזה את ההוצאות על המזון – חלק הארי מהתקציב המשפחתי הממוצע, ומגזר כלכלי הנשלט בידי רשתות מזון עצמאיות – נוכל להסיק, שהרוב הגדול של הקניות בישראל נעשה כיום בקניונים. אין פלא שהידרדרותם של מרכזי הערים הגדולות בישראל – ובכללן תל-אביב, באר-שבע, ירושלים וחיפה – אירעה בד בבד עם עליית הקניונים.

המצב עוד יותר חמור בערים הקטנות, שהקניונים המקומיים - או גרוע מכך, ה"פאואר סנטרים" – נבנים בהן מחוץ לשטח העירוני, על קרקע חקלאית, והורסים למעשה את הרחוב הראשי, המקנה לכל עיר צביון ייחודי ותחושת קהילה. חזונם של מנהלי הקניונים ומפתחיהם הוא לרכז כמעט את כל הפעילויות המסחריות בתוך הסביבה המבוקרת של הקניון. "עדיין נצטרך מקומות מחוץ לקניון", אומר רוזנבלום בלא שמץ של אירוניה. "מקומות בילוי, בתי-קפה, מסעדות. כמו במרינה בהרצליה. הקניון לא יכול להיות מקום הבילוי היחיד".

"הקניון הוא המתנ"ס החדש", אומרת ר', שעוסקת בתחום של ניהול קניונים מזה עשר שנים, אבל מודה שלאחרונה גברה אצלה המודעות להרסנוּת הטמונה בתרבות הקניונים. "אנשים באים לפה לפגוש אחד את השני, להיות עם עוד בני-אדם", היא אומרת. ואולם, "המתנ"ס החדש" הזה צומצם לפעילות אחת בלבד.

"ניסיתי כל הזמן להציע רעיונות כדי לחבר את הקניון לקהילה", אומרת אילנה בר, אמנית שהיתה מופקדת במשך שבע שנים על עיצוב החללים הציבוריים של הקניון בנס-ציונה. "רציתי, למשל, לתכנן פינה שיוצגו בה ציורים של ילדי נס-ציונה. אבל בסוף לא יצא מזה כלום". בר מצביעה על פינה בקניון, מעברו השני של מתחם המסעדות שבו אנחנו משוחחים, ומפטירה: "אני כל הזמן חושבת איך אפשר לעצב פינה כזאת, לעשות אותה יפה ונעימה לאנשים שעוברים כאן. אני שוכחת שהבעלים רואים בקניון רק מכשיר לעשיית כסף".

ארנה קזין, במסה מלוטשת ומדויקת הכלולה בספרהּ "במרחק הליכה" והעוסקת בקניון, מבַכָּה את העובדה שהקניון תפס את מקומם של מרכזי הערים ההומים והתוססים בחיי הדמוקרטיות המערביות: "הקניון אינו זירה ציבורית לאדם החופשי והוא אפילו לא זירתו הציבורית של אזרח המדינה, אלא זירה ציבורית, בבעלות פרטית, לצרכנים. במבנה השלטוני החדש הצרכן הוא הפרט, שעליו שומרים ואותו משרתים. מנסחים את צרכיו, מספקים לו אותם ומבטיחים לו את הזכות להשיגם. זו מעין דמוקרטיה חדשה, דמוקרטיה של צרכנים, והיא שונה באופן משמעותי מדמוקרטיה של אזרחים. אין בה מקום לעניים, לחסרי בית, לאנרכיסטים, למוזיקאי רחוב, למקבצי נדבות, לבעלי חנויות קטנות וסתורות, לבעלי-מלאכה, ליצרנים קטנים, לבטלנים או לאנשי רוח" (הוצאת בבל, 2004, עמ' 40 ).

סיפור האהבה שבין הקניונים לרשתות

תאמרו, לפחות הקניונים טובים לעסקים, וגם זה משהו. הם ממוזגים, חסינים מפני הגשם והשמש, מוארים היטב, מצוחצחים, מאובטחים, משופעים בחניה, פתוחים מהבוקר ועד שעות הערב המאוחרות; כללו של דבר, מספקים סביבה מושלמת לקניות. בקניון מתמזגות הקניות בבילוי: איך עוד נסביר את הנחשולים העצומים ששוטפים אותם בערבי חמישי ובמוצאי שבת? אבל במבט שני, אפשר לומר שהקניונים הועילו רק לסוג אחד של עסקים, והסבו נזק – אפילו אפשר לומר, נזק קטלני - לכל השאר.

רשתות של חנויות הן עסקים מהסוג היחיד שהקניונים מטפחים, מעצימים ומרחיבים. כ-80-90 אחוז מן החנויות בקניונים הן חנויות השייכות לרשתות. "הרשתות צמחו מתוך הקניונים!", אומר לי רוזנבלום בהתלהבות, ומתענג לרגע על כוחם של הקניונים. "כשקניון איילון נפתח ב-1985, כמה רשתות היו בישראל? עלית, סטימצקי, אתא? היום כמעט אי-אפשר לספור אותן. הקניון נתן להן את הכוח!".

כדי להבין את פשרו של סיפור האהבה הגדול בין הקניונים לרשתות, צריך להבין תחילה את אופן ניהולם של הקניונים. היזמים והבעלים בדרך-כלל אינם מנהלים אותם בעצמם: כל מה שמעניין אותם זה הקניון הבא שיפַתחו. לפיכך, הם שוכרים או מקימים חברת ניהול נפרדת ומעמידים בראשה מנכ"ל, האדם החשוב ביותר בחייו של כל קניון. אף על פי שהוא אחראי גם לביטחון, לשירותי הניקיון ולתחזוקה, תפקידו העיקרי של המנכ"ל הוא למלא את הקניון בקונים. החנויות בקניונים משלמות דמי אחזקה – בדרך-כלל כ-14 דולר למ"ר – ישירות לחברת הניהול. לבעלי הקניון הן משלמות דמי שכירות, בהתאם לגודל שטחה של החנות - בין 40-60 דולר למ"ר (ולפעמים אף יותר) - או שבעה אחוזים מן הפדיון הכולל: תלוי מהו הסכום הגבוה מבין השניים. כדי לשמור על כסאו, המנכ"ל צריך לרַצות את הבעלים ולמקסם את הסכומים הנרשמים בקופות של החנויות, וכמובן, גם את האחוזים שמגיעים לכיסיהם.

האמצעי החשוב ביותר העומד לרשות המנכ"ל הוא הסמכות להחליט, אילו חנויות "להכניס" לקניון, ואילו מהן לדחוק החוצה בתום חוזה השכירות. מִסיבה זו קניונים כמעט לעולם אינם מוכרים חנויות; הבעלות עליהן היא שמאפשרת ליצור את ה"תמהיל" המתאים, שימשוך לקניון את מירב הקונים ויגרום לקופות להמשיך לקשקש בעליזות. והתמהיל המתאים בימינו מורכב, באופן כמעט בלעדי, מחנויות רשת.

תורת הקניונים בראשיתה גרסה, שכל קניון מצליח זקוק ל"עוגן" של חנות-ענק אחת או מוטב, שתיים; למשל, סניף של המשביר לצרכן וסופרמרקט גדול. אך תורה זו התעדכנה בינתיים. "היום הרשתות הן העוגן של הקניון – פוקס, קסטרו, הוניגמן, TNT", אומרת ר'. "כל קניון שמחשיב את עצמו חייב שיהיו בו הרשתות האלה". כשניסיתי להבין לראשונה מדוע הקניונים מלאים חנויות של רשתות, הגעתי למסקנה שרק לרשתות יש המשאבים הכלכליים הדרושים לתשלום דמי השכירות ודמי האחזקה הגבוהים. אין ספק שזה אכן אחד הגורמים: ברחובות העיר אפשר למצוא חנות קטנה הזקוקה לשיפוץ, בפינה פחות מבוקשת, ולפתוח עסק קטן בהשקעה מינימלית; בקניון זה לא בא בחשבון.

אך מתברר שהסיבה העיקרית לכך שבקניונים קשה למצוא חנויות ייחודיות חדשות, היא שהמנכ"ל חוסם לרוב את כניסתן. מנהלים מעדיפים להשכיר את החנויות שבשליטתם לרשתות, וככל שהרשת גדולה יותר, כן ייטב. "סופר-פארם או נובו-פארם?", מדגים רוזנבלום. "זה פשוט. אני תמיד אקח את החזקה יותר".

ר' מצביעה על חזיתות החנויות בקניון שנפגשנו בו, מקומות שפעם שכנו בהן עסקים ייחודיים מצליחים ש"הועזבו" בידי הנהלת הקניון החדשה, אשר ביקשה להכניס יותר רשתות. היא מצביעה גם על חנות אחת שבעליה המקוריים מכר אותה, מפני שפשט את הרגל בגלל מכירת זכיונות רבים מדי בבת-אחת. "היום", היא מסכמת, "אם אתה לא בכל מקום אתה לא קיים".

מנהלי קניונים מעדיפים את הרשתות בזכות הגב הכלכלי שלהן: לרשתות יש המזומנים הדרושים להשקיע בפרסום ובמבצעים מיוחדים שמביאים קונים, והן אינן נוהגות לפגר בתשלום דמי שכירות. אבל קִסמן האמיתי נעוץ בכך שהן טוענות את הקניונים באנרגיה מיוחדת, מן הסוג שסוחף אותנו ממקום הימצאֵנוּ – תהיה זו נס-ציונה או עפולה, נתניה או בית-שאן – ומשגר אותנו אל תחומו של האוניברסלי.

קניונים, כאמור, ממוקמים בשומקום. אם תיכנסו לקניון בעיניים עצומות, לא תדעו אם אתם באילת או בחדרה, או אפילו בניו-ג'רזי או בטורונטו; אף שרוב הרשתות הן בבעלות ישראלית, השלטים והלוגואים – כמו אלה של פוקס, קסטרו ו-TNT – כולם באנגלית. שפת האופנה אף היא שפה בינלאומית. הצבע השולט העונָה בקניונים בכל רחבי העולם הוא כתום, על אפם ועל חמתם של שמאלני ישראל. לכן לובש משה רוזנבלום חולצה בגוון כתום עדין.

הקניון מנתק את עצמו מן הסביבה שהוא ממוקם בה, כיוון שכל מעייניו נתונים לדבר-מה יותר גדול, יותר מופשט ולפיכך, גם יותר מושלם מן המציאות המקומית האפורה והמלוכלכת. הוא שואף לתרבות גלובלית, שמה שמניע אותה הוא הצורך המתמיד בצמיחה כלכלית: הכוח החזק ביותר בעולם כיום. ככל שרשת תפתַח סניפים רבים יותר, כן היא תיעשה פחות מקומית, תהיה במידה גוברת חלק מהשלמוּת הנכספת, ותקרין את כריזמת הכוח. כשאנחנו עוברים בשערי הקניון, בין הקירות הנישאים והלא-חדירים שלו, אנחנו נכנסים אל תוך מציאות מעגלית שמנצנצת בלוגואים בוהקים של הרשתות המוכּרות והפופולריות ביותר, ומוצאים את עצמנו בתוך הוויה חלופית, עולם חדש מופלא, אותו עולם שאנחנו רואים בטלוויזיה וגולשים בו באינטרנט. הגענו למקום שהוא כל-מקום ושומקום גם יחד. כאן אנחנו נגאלים מן הפיזיוּת והארעיות של כל מה שהוא מקומי גרידא.

פיאודליזם מסוג חדש

ואולם, לברק ולזוהר של הקניון, המשופע רשתות יוקרתיות, יש גם מחיר. הכלכלה הנשלטת בידי הקניונים הורסת עסקים קטנים ומבליעה את המסחר הקמעונאי – שהיה פעם המעוז הדמוקרטי האחרון של רוח היזמות – בעולמם של התאגידים הגדולים. יתר על כן, היא יוצרת פיאודליזם מסוג חדש. בעוד חלק מהחנויות השייכות לרשתות מופעלות בידי בעליהן, רבות מהן מוכרות "זכיונות" לאנשים שבמצב דברים אחר היו משתמשים בכספם לפתיחת עסקים קטנים משלהם.

כמו צמיתים שחייבים להפריש חלק מיבולם לבעל האחוזה, כן הזכיינים נדרשים לשלם אחוז מסוים מהכנסותיהם לבעלים, וזאת נוסף לאחוזים שהם משלמים לבעלי הקניון. "הבעלים מנצלים חוזים מורכבים כדי להתעלל בזכיינים", אומרת ר'. "הכול חייב להיעשות לפי סטנדרטים מסוימים מאוד, והזכיינים צריכים להביא לבעלים רווחים גבוהים דיים, אחרת יאבדו את הזיכיון".

ובכל זאת, האם אי-אפשר לומר שזה מה שהאנשים רוצים? האם הישראלים לא הצביעו ברגליים, כשהגיעו לקניונים בהמוניהם והפכו אותם להצלחה כבירה?

האמת היא שלא כל הקניונים מצליחים כל-כך. כפי שיאמר לכם כל מי שעבד בפיתוח, ניהול ושיווק של קניונים, הקונצנזוס בתחום הוא שיותר מדי קניונים צצו קרוב מדי זה לזה: רבים מהם נאבקים לחיים ולמוות כנגד קניונים אחרים.

"הקניונים מוציאים הון תועפות על פרסום, על יצירת מקומות בילוי לילדים בתוך החלל שלהם ועל אסטרטגיות נוספות, כדי להתחרות בקניונים אחרים", אומרת ר'. ההוצאות הנוספות מגולגלות, מטבע הדברים, אל פתחו של הצרכן. הקניונים ה"מסורתיים", שנבנו בשולי הערים או באזורי התעשייה שלהן, מאוימים כעת אף הם מצד ה"פאואר סנטרים" החדשים: קניונים זולים עצומים אשר נבנו לא פעם באופן חוקי-למחצה בלבד על קרקעות חקלאיות, שהגישה אליהם אפשרית ברכב בלבד. ה"פאואר סנטרים" נהנים גם מיתרון נוסף: היותם פתוחים בשבת, דבר שבדרך-כלל אינו מתאפשר בגבולות המוניציפליים, בגלל הסכמים קואליציוניים.

אך מעבר לכך, השפעתה של תרבות הקניונים על ערי ישראל ועל נופיה גדולה מכדי שנוכל להרשות לעצמנו ליפול בקסמם של מיזוג האוויר, האורות הבוהקים והרשתות החזקות. לבד מפגיעתם במרכזי הערים ובעסקים הקטנים, לדברי יעל דורי, אחראית על התכנון באגודת 'אדם טבע ודין', בגלל הקניונים כמעט תמיד נאלצות הערים להרחיב את דרכי הגישה אליהן ולהופכן לכבישים דו-מסלוליים, וזאת על חשבון המדרכות והעצים.

הקניונים תורמים גם לדחיקת המסחר בעיר לפרברים ולוכדים את העניים – שחיים בדרך-כלל בגבולות העיר המסורתיים, ללא רכב פרטי – בסביבה דלה במִשׂרות ובמקורות הכנסה, מה שאינו מאפשר לעיריות לספק להם שירותים ברמה הנאותה. ה"פאואר סנטרים", מצדם, מכסים ומתעשׂים שטחים פתוחים עצומים, ומשריצים תחנות דלק ושאר גידולים.

לדברי עירית סולסי, אדריכלית ויושבת-ראש עמותת 'מרחב, התנועה לעירוניוּת מתחדשת בישראל', באזורים רבים בארצות-הברית, בקנדה ובאירופה החוק דורש מן המועצות המקומיות לקיים ישיבות פתוחות, שיאפשרו לציבור להשפיע על עתיד העיר שהוא מתגורר בה וסביבותיה. בלואיזיאנה, למשל, מתקיימות כעת אסיפות עירוניות שיוחלט בהן על טיב פעולות השיקום של היישובים שנפגעו בגלל ההוריקן קתרינה.

כאן בישראל, לעומת זאת, לרוב לא מתקיים דיון אמיתי אפילו במועצות הערים ובמועצות המקומיות, שמתקבלות בהן החלטות בנושאים תכנוניים. עלייתו של הקניון התאפשרה בישראל בעטייה של אוזלת-יד ניהולית ברמה המקומית והארצית כאחת, שהותירה את העיריות על סף פשיטת-רגל.

ראשי עיריות ממהרים לאשר בנייה של קניונים חדשים, כיוון שיזם המתחיל לבנות על שטח תעשייתי או חקלאי לשעבר (קניון איילון, למשל, נבנה על שטח של המזבלה העירונית) חייב לשלם לעירייה "היטל השבחה" חד-פעמי גבוה – נתח כספי נאה. יתר על כן, הקניונים תורמים חלק ניכר מהכנסות הארנונה, ובה-בשעה מספקים בעצמם שירותים שהעירייה היתה נדרשת לספקם לבתי-המסחר במרכז העירוני המסורתי: תאורה, ביטחון ופינוי אשפה.

"ראשי הרשויות חושבים בעיקר לטווח הקצר: איך לגייס כסף שיאפשר להם להיראות טוב בסוף הקדנציה. הכי רחוק שהם חושבים זה איך להיבחר לקדנציה נוספת", אומרת סולסי. "ומהנדס העיר, בתור מינוי פוליטי, חייב לשתף פעולה עם ראש העיר. לראשי הרשויות יש גם השפעה גדולה בוועדות התכנון המחוזיות – גדולה דיה כדי שיוכלו ללחוץ על נציג משרד הפנים, שגם הוא צריך לאשר את התוכנית, להסכים למה שהם רוצים".

סולסי סבורה שבמקרים מסוימים אפשר לרתום את הקניונים לעזרה בחיזוק הערים, בתנאי שיתוכננו כראוי. "קח לדוגמה את קניון כפר-סבא. הוא ממוקם ברחוב וייצמן, ופתוח לרחוב משני צדדיו", אומרת סולסי. "זה לא קופסה שחורה, כמו קניונים אחרים. העירייה התעקשה שהבנייה למגורים תיעשה ממש מעל הקניון, והשקיעה כסף כדי שרחוב וייצמן ישמור על יופיו גם בזמן הבנייה. כתוצאה מכך הקניון חיזק את מרכז העיר, ולא החליש אותו". אבל ברוב המקרים האחרים, אומרת סולסי, הקניונים צמחו בד בבד עם הזנחתם של מרכזי הערים: הפקרת תחומי האחריות הבסיסיים ביותר של הרשויות וראשיהן.

מה שקרה בנתניה בשנות ה-80 וה-90, מספרת סולסי, הוא דוגמה מייצגת לרצף האירועים בערים האחרות. מתכננים ויזמים שכנעו את העסקנים המקומיים להקים שכונות חדשות הרחק ממרכז העיר, כדי למשוך לעיר אוכלוסייה "יותר טובה". אבל השכונות החדשות לא הגדילו את ההכנסות אלא רק הרחיבו את השטח שהעירייה נדרשה לספק לו שירותים, ועל כן דלדלו עוד יותר את משאביה.

הקניונים הם בסך-הכול דוגמה אחת, הממחישה את נטייתה של הציבוריות הישראלית למכור או להפקיר יותר ויותר נתחים מהמרחב ציבורי ליזמים ולקבלנים פרטיים, ולתכנן את ישראל בעיקר לכלי רכב ולא לבני-אדם. הצרכים בתחום הדיור, המסחר והתשתיות בה ממשיכים להתגבר. "כיצד תיראה התגברות הצרכים הזאת?", שואלת סולסי. "האם היא תמשיך דפוסים קיימים של פיתוח: מובלעות מנותקות שהגישה אליהן אפשרית רק בכלי רכב פרטיים, אשר ינגסו בשטחי אדמה הולכים וגדלים, ויפצלו ויהרסו את השטחים החקלאיים והפתוחים האחרונים שנשארו במישור החוף הצפוף? או שאולי יהיה כאן פיתוח חכם יותר, עירוני ואזרחי יותר, שיושתת על נגישותם של שכונות מגורים ומקומות עבודה לתחבורה הציבורית; פיתוח בקנה-מידה צפוף ועם זאת אנושי, שיחזק את הערים הקיימות, ישמור על מרחבים פתוחים ועל אזורים אקולוגיים חשובים וייטיב עימם?".

מה יקרה אם יימשך התכנון האקראי, המבוסס על אינטרסים של יזמים ועל חיבתם של עסקנים לעירויֵי מזומנים מהירים? מה יקרה אם לא ייבלמו הזיהום והרס השטחים הירוקים, שהם תופעה בלתי נמנעת בְּחברה שמתבססת על השימוש בכלי רכב פרטיים? מה יקרה אם תהליך ההתחממות של כדור הארץ – שנגרם, לפחות בחלקו, בגלל הגזים הרעילים שנפלטים ממַפלטֵי המכוניות – ימשיך לעשות שַמות במזג האוויר?

מה יקרה אם מרכזי ערינו ימשיכו להיזנח לעניים, שייאושם ילך ויגבר ככל שתרד איכותם של בתי-הספר והשירותים העירוניים שיקבלו? אז באמת נזדקק לקניונים, עוד יותר משאנו נזקקים להם היום, כיוון שכל מה שמִחוּצה להם ייעשה בלתי נסבל, ורק שם, בחלל הפרטי והממושטר של הֵיכָלוֹת השוק הגלובלי, נוכל לצחוק ולנשום, לפגוש איש את רעהו ולהגשים את ייעודנו.