ארי פולמן בסרט

דקות ספורות אחרי סיום הפרמיירה החגיגית בקאן כשהוא בדרך למסיבת ענק שארגן הפסטיבל לכבוד ההפקה הישראלית, ארי פולמן עוצר לספר חוויות. "אני בפלנטה אחרת", הוא אומר ל-ynet. כנראה שככה זה כשאוהבים אותך בקאן. אחרי ביקורות מצוינות בעיתונים מובילים כמו "Variety", "Screen Daily" ועיתון "הגרדיאן" הבריטי, נראה שהלחץ השתחרר. אחרי שקהל הצופים בפרמיירה עמד על רגליו במשך דקות ארוכות והריע, פולמן כבר יכול היה באמת ליהנות.  

פולמן על הבמה בקאן: "בחיים לא התייחסו למשהו שעשיתי בכזו רצינות" (רויטרס)

"זה עניין דתי כל הטקס הזה בקאן, זה פשוט לא קשור לשום דבר שאנחנו מכירים בחיים הרגילים שלנו", אומר פולמן עדיין תחת השפעת השטיח האדום, "אנחנו קולנוענים שרגילים ללבוש ג'ינס וטי-שרט, להביא בבוקר את הילדים לגן על אופניים וללכת לעבודה. אין לזה שום קשר למה שקורה פה. זה מפלנטה אחרת. הכל בהוד ובהדר ומתייחסים פה לקולנוע בצורה מקודשת. המסך מושלם. הסאונד מושלם. 2200 איש עם שמלות ערב ופפיונים מושלמים. בחיים לא התייחסו למשהו שעשיתי בכזו רצינות. זה היה מקסים. וגם הנוכחות הישראלית היתה מרגשת. באופן ספונטני טסו מהארץ ברגע האחרון 85 איש, חברים וקולגות. זה היה פנטסטי. אי אפשר היה להזמין או לדמיין כזה אירוע. זו סיטואציה מאד מרגשת".  

הביקורת מחבקת: "סרט מופתי", "תגלית מז'ורית", "אחת ההצהרות החזקות שיצאו מכאן"

מבקר הקולנוע של היומון "Screen Daily", דן פיינרו, עטף את הסרט במחמאות: "סרט האנימציה התיעודי של ארי פולמן יכול בקלות להיות אחת ההצהרות החזקות ביותר שיצאו מקאן השנה וישאיר את חותמו לנצח על האתיקה של סרטי מלחמה באופן כללי. הוא עוסק מזווית ראייה מאד אישית בפלישה הישראלית ללבנון בשנת 1982 שהגיע לשיאה בטבח במחנה הפליטים סברה ושתילה, אותו לא ביצעו הישראלים אך בפירוש התירו. זהו לא רק סרט אנטי-מלחמתי יוצא מן הכלל אלא גם כתב אישום מוסרי על מעשיה של ישראל בזמנו".

בעיתון ה"Guardian" הבריטי כתבה הביקורת: "זהו סרט יוצא דופן, מרגיז ופרובוקטיבי. התנדנדו החוצה מההקרנה כשאנחנו המומים". גם בעיתון הטיים הצליח סרטו של פולמן לטלטל את המבקרת, מרי קורליס. "החיילים הם אלה שנושאים את צלקות המלחמה. הם נושאים אותן איתם הביתה – אם הם מגיעים הביתה – והסיוטים האלה ייתכן שלעולם לא ייגמרו", כתבה, "ואלס עם באשיר מדבר על האצבעות הקרות של הזיכרון שלופתות את הלב. סרטו המופתי של פולמן אומר כי רק על ידי חשיפת הפצעים הם יוכלו להחלים. המסר בחוסר התוחלת שבמלחמה נצבע לעתים נדירות באופן אמיץ שכזה". המבקר של עיתון "טלגרף" הבריטי הגדיר את הסרט "תגלית מז'ורית".  

פולמן מודה שבין כל הפגישות, מסיבת העיתונאים ואינסוף הראיונות שהעניק לתקשורת הישראלית והזרה, לא הספיק לקרוא את הביקורות. "דיווחו לי שהביקורות היו מעולות, אני משער שאגיע לזה כשיירגע", הוא אומר. ספק אם בקרוב יוכל פולמן למצוא לעצמו רגעי מנוחה. עם הקרנות ב-200 בתי קולנוע ברחבי צרפת שעומדות להיפתח וחוזי הפצה בשלוש טריטוריות אירופיות מובילות שנסגרה עוד לפני פתיחת הפסטיבל, נראה שפולמן יהיה בעיקר עסוק.

מפרבר תל אביבי לרחבי העולם

מייקל וובר, נציג קבוצת Match Factory, שאחראית על מכירת הסרט בעולם, אמר עם חתימת החוזים עם החברות מצרפת, בריטניה וגרמניה: "אנחנו מאד נרגשים מהעובדה שסרט האנימציה התיעודי הייחודי הזה מצא לו שותפים חזקים באירופה". לדברי פולמן לצד החוזים שכבר נחתמו עם חברת "Le Pacte" הצרפתית, "Artificial Eye" בבריטניה וחברת "Pandora" הגרמנית, חוזה על הפצת הסרט בארה"ב עתיד להסגר בכל יום.

"זה פרויקט שנעשה בתוך מעבדה קטנה בפרבר של תל אביב עם 12 איש שישבו ועשו סרט ופתאום הוא בקאן, על הבמה הכי גדולה והכי מופרעת בעולם. המעבר הזה כל כך חסר פרופורציה שאני חייב זמן לעכל את כל זה", סיכם פולמן.  

צוות לעניין. דויד פולונסקי, ארי פולמן ויוני גודמן על הטיילת בקאן (רויטרס)

במסיבת העיתונאים, שנערכה ביום חמישי בצהריים בקאן, השיב פולמן לשאלה מדוע בחר דווקא בז'אנר האנימציה התיעודי: "מבחינתי לא היתה כל דרך לעשות את הסרט הזה אלא כאנימציה. לא הייתי עושה אותו כסרט עלילתי רגיל. קודם כל, תקציבים לסרטים שכאלה אינם כאלה שאנחנו יכולים לעבוד איתם ולעשות את זה כסרט תיעודי פשוט. הסרט הזה תמיד התכוון להיות אנימציה, להצטייר.

"כשאני חושב על כך, זה סרט שעוסק כולו בזיכרון, הוא עוסק בזיכרון אבוד ובהדחקה ובשאלה לאן הולכים הזכרונות שלנו כשאנחנו מדכאים אותם? האם הם עדיין חיים בנו? זה סרט על חלומות, על הזיות, על תת מודע, על כל הדברים האלה והכי טוב זה לצייר אותם. מבחינתי זה היה להתקרב לעולם של חופש מוחלט בעשייה הקולנועית ואני מתכוון להישאר בו".

כשנשאל האם כיוון את צאת הסרט לחגיגות הששים למדינת ישראל אמר: "כשהתחלנו, לא היה לנו מושג אם עשיית הסרט תיקח שנתיים או 20 שנה, כך שלא כיוונו לחגיגות הששים. זה קרה במקרה שהעבודה על הסרט הסתיימה השנה ושההקרנה בקאן נעשתה ב-15 במאי, יום הכרזת העצמאות של ישראל".

פולמן סיפר כי הרעיון לסרט נולד לפני חמש שנים כשמלאו לו 40 וחובותיו לשירות מילואים פעיל הגיעו לסופן. "כשהשתחררתי מהצבא, הציעו לי להיפגש עם הפסיכולוג הצבאי במפגשים שבועיים ולספר את הסיפור שלי במסגרת מחקר שהם עושים. אמרתי 'בסדר, למה לא' והתחלתי להגיע לשם כל שבוע לשעתיים. נפגשנו שבע פעמים ובסופם הבנתי שזו הפעם הראשונה אחרי 20 שנה שסיפרתי לעצמי את הסיפור שלי", אמר.

המאייר דויד פולונסקי, שנכח גם הוא במסיבת העיתונאים אמר: "ידענו מה יהיה הסגנון פחות או יותר כבר בהתחלה. הוא נקבע בעיקר מהעובדה שהסיפור אמיתי. ניסינו למצוא דרך שלא ליצור לוק דומיננטי מדי, לא להיות יותר מדי מסוגננים. כמובן שכל ציור הוא חלקי, שום דבר אינו אובייקטיבי, אבל הרגשות, הכוונות, היו לתת לסיפור לדבר בעצמו והתוצאה היתה טבעית מבחינתי".

האנימטור הראשי של הסרט, יוני גודמן, אמר: "אני חושב שהטכניקה קובעת את הלוק, אבל באותה מידה גם האיורים קובעים את הטכניקה.

התלבטנו הרבה מאד איך לצייר את זה, אם לעשות את זה מאד מסוגנן, סוריאליסטי או לרדת לאדמה ולהיות ריאליסטיים. ארי ביקש שנעשה את זה ריאליסטי, לא במאה אחוז, אבל שנתקרב ככל שאנו יכולים לתגובות של הדמויות".

בסופו של דבר לצד ההתמודדות הפרטית של פולמן עם העבר הטראומתי, הסרט מקפל בתוכו מסר חשוב שאותו היה רוצה להעביר לילדיו. "הסיפור לקוח מתוך החוויה הפרטית שלי, הוא עוקב אחרי מה שעבר עליי מהרגע שהבנתי שיש חלקים גדולים בחיי שפשוט נעלמו לי מהזיכרון. גיליתי הרבה דברים כבדים שקשורים בעבר שלי ובינתיים, במהלך השנים האלה, אשתי ואני הבאנו שלושה ילדים לעולם הזה. זה גורם לך לחשוב שאולי אני עושה את כל זה למען הבנים שלי", אמר, "כשהם יגדלו ויצפו בסרט, ייתכן והוא יעזור להם לעשות את ההחלטות הנכונות, כלומר לא לקחת חלק באף מלחמה".