מחפשים טרמפ ללונדון

לפעמים נדמה שמדובר בפרדוקס. הרי אין דבר שאנחנו הישראלים אוהבים יותר מלהרגיש בבית ברחבי העולם. אם יש משהו שצורם לנו בכל פעם מחדש בחו"ל, הוא העובדה שמרבית המדינות המתוקנות עדיין מעמידות אותנו בשורה של האלבנים והגנאים, לפני אשנב ביקורת הדרכונים.

סליחה? אותנו? הישראלים? מלכי הנדל"ן של מנהטן? אלופי הקופי-שופס של אמסטרגרם, סליחה, אמסטרדם? גיבורי סצינת הכדורגל של לונדון? מה, אתם לא יודעים שאנחנו לא ערבים? שיש לנו (על פי מקורות זרים) פצצת אטום?

הרצון שלנו להשתייך, מוליד לעיתים את הביטויים הקיצוניים ביותר של הפרובינציאליות, ואני לא מדבר על אולמרט שמנסה להשקות את בוש ישר מהכוס לנטילת ידיים במצדה. קחו למשל את הסיפור של אברהם גרנט וצ'לסי, אבל רגע לפני שנקפוץ למערב לונדון, בואו נדון קודם ביחס שלנו לאירועי ספורט. הנשיא פרס סיפר לאחרונה כי עוד כשהיה מ"נערי בן גוריון", ביקש ממנו ראש הממשלה הראשון להקים קבוצת כדורגל שתנצח את כל הקבוצות בעולם.

מאז, כך נדמה, לא השתנתה התפיסה. ספורט ישראלי הוא מקור לגאווה רק כשהוא מצליח לשפוך חמתו על הערלים אשר לא ידעוהו - ולא רק הספורט. קו ברור מתוח בין כל הדרמות הגדולות של של שנות ה-70' המאוחרות, מיד אחרי שהוחלט באו"ם שהציונות היא גזענות. רינה מור היתה למיס עולם, צסק"א ומובילג'ירג'י וארזה אכלו אותה מ'מכבי שלנו מכבי תל אביב', החטופים שוחררו מאנטבה ויזהר כהן שר באירוויזיון בשפת הב'.

חלק גדול מהאירועים המשמחים הללו טומן בחובו גאווה לאומית לגיטימית בהחלט, אבל חלק גדול מהם מבטא פרובינציאליות טהורה האופיינית לשנות ה-70', בהן מרבית הישראלים ראו את העולם בעיקר בגלויות. אבל היום, יותר מ-30 שנה אחרי?

רק לפני שבועיים עצרה מדינה שלמה את נשמתה כשמכבי שיחקה בגמר היורוליג. אין לי טענות לאוהדי הצהובים, שעבורם הצלחת הקבוצה חשובה יותר מהכל. יש לי טענות לעיתונות הספורט, שדאגה להעלות על ראש שמחתנו אירוע שלא היה מוכר אפילו לנהגי המוניות (הססמוגרף האנושי של כל עיר) במדריד.

האלופה, חולצה של מנצחים למכירה בחנות הקרובה אליכם (גטי אימג'ס) 

רק נגמר פסטיבל מכבי, והחל פסטיבל אברם. האיש והתחת. הנה נקודה למחשבה שלא נתעכב עליה יותר מדי: הלו, מה הקטע שלכם עם התחת? ההסבר היחיד אולי למדינה שמזפזפת בשבועות האחרונים בין התחת של מרינה מ"הישרדות" לתחת של אברם מצ'לסי, הוא שאנחנו עדיין תקועים בשלב האנאלי של התפתחותינו כאומה.

עכשיו לכדורגל. אוהדים נוהגים להשתמש לא מעט בביטוי "מאז שאני זוכר את עצמי". גם אני לא אוציא את עצמי מהכלל, ואומר שתמיד היו לי שתי אהבות בחיים: הפועל חיפה ומנצ'סטר יונייטד. אם למישהו נדמה שהשנייה היא פיצוי על הראשונה, אני חייב לתקן ולומר שבאמצע שנות ה-70', התקופה שבה התחלתי לאהוד כדורגל, נראתה יונייטד שלי רע יותר אפילו מהפועל חיפה, וברור לכולם שמדובר במשימה לא פשוטה.

גל המצטרפים לצבא האדום אחרי גמר ליגת האלופות של 1999 (בדיוק אותה שנה שבה זכתה גם הפועל חיפה באליפות!) הנציח כאן איזה סטריאוטיפ של הקבלה בין אוהדי יונייטד לאוהדי מכבי ת"א בכדורסל, לך תסביר שבכדורגל האנגלי של שנות ה-70' דווקא ליברפול היא שהזכירה את מכבי.

אופס, ליברפול. עוד קבוצה שיש לה לא מעט אוהדים בישראל. אני נשבע לכם שרציתי דווקא אותה בגמר, למרות הרקורד המצוין שלה באירופה. מאחר ונולדתי פה, נמנע ממני העימות הישיר בין "מנקונים" (ילידי מנצ'סטר) ל"סקאוסרים" (ילידי ליברפול), כך שאני מוכן להודות שהיריבה הגדולה שלנו על ההגמוניה באנגליה היא קבוצה מרגשת. בטח יותר מזו של אברמוביץ', גרנט, דרוגבה ובאלאק.

"יו'ל נבר וולק אלואן" ביציעי אנפילד, גם כשהוא מגובה במערכת כריזה אימתנית (סוד שמתגלה לכל מי שמתגלגל למגרש) הוא נשמת-אפו של הכדורגל האנגלי. מרחק שנות אור מ'קלינקה' שמושר ביציעי סטמפורד-ברידג', המגרש שאינו מלא 'אלא אם כן אתם משחקים נגד מנצ'סטר יונייטד', כמו שאוהבת מקהלת הצבא האדום להקניט את אוהדי סגניתה.

אגב הקנטות, את המשחק שלנו מול ארסנל (1:2 ליונייטד) ראיתי ביחד עם חבריי מ'בלייזר' בפאב. אחד מהם, לבוש בחולצה של ארסנל, הקניט אותנו: 'אתם גם בטח אוהדי מכבי ת"א'. עוד מילה מיותרת שלו והטיפש היה מתגעגע לחוזה שהוציא עליו פעם שר החוץ. רק הלל פוסק, האיש שבדרך כלל מדבר אליכם דרך תיבת ההילוכים של ynet, זיהה את הזעם העולה והזמין לי עוד 'גינס' קרה כדי להציל את הקולגה.

הניצחון של צ'לסי על יונייטד היה כנראה קו פרשת המים ביחס האומה לגרנט, הבן היקיר לה. התחלתי את המשחק הזה בפאב המ.א.ש המפוצץ: כ-120 אוהדי יונייטד שלא מפסיקים לשיר ועוד כ-20 אוהדי צ'לסי (אמיתיים, לא טרמפיסטים). זהו פחות או יותר היחס הראוי בכל נקודה על הפלאנטה. את המחצית השנייה ראיתי בפאב ה'מייט' הסמוך, שם כבר התרכזו הטרמפיסטים.

אין לי מילה רעה על אוהדי צ'לסי האמיתיים, הטרמפיסטים היו אלה שהגעילו אותי. יותר מאלה שמצטלמים עם ספרי תהילים במדריד לפני הפיינל פור. יותר מאלה שבאו עם דגלי ישראל לסן סירו ונדחו בבוז על ידי אוהדי הפועל ת"א, באחד האקטים הספורטיבים הנאצלים של הכדורגל הישראלי.

אני סבור שגרנט, יותר משהוא מאמן כדורגל מוכשר, הוא אדם שהצלחתו האישית מקדשת עבורו את כל האמצעים. כמו למשל בבונקר המביש בבאזל, במשחק שהיה יכול להעלות את ישראל למונדיאל, אבל שבו שיחק גרנט בכוונה על תיקו, רק כדי שיירשם ברקורד שלו שישראל סיימה את המוקדמות בלי הפסד. למרות זאת, אני בהחלט שמח על הצלחתו בצ'לסי.

אני שמח משום שהיא סדקה את חומת הארוגנטיות האנגלית, שונאת הזרים בכלל והזרים היהודים בפרט. אני שמח גם על כך שבעידן של הכחשת שואה גורפת, עסקו לערב אחד מרבית תחנות הטלוויזיה באירופה בעובדה שגרנט הוא בן לניצול שואה.

במובן הזה אני בהחלט מתברך בהצלחה של גרנט, ממש כפי שמשמח אותי לשמוע שיוסי בניון הצטיין בליברפול, כל עוד זה לא בא על חשבון ההצלחה של הקבוצה שלי. הקבוצה של דאנקן אדוארדס, מחללי אסון מינכן, של בובי צ'רלטון, ג'ורג' בסט, דניס לאו, בראיין רובסון, אריק קנטונה, ראיין גיגס וכריסטיאנו רונאלדו. כמה מבין הקופצים בפאבים בפנדל של באלאק יכולים למנות שמות של שחקני צ'לסי לאורך ההיסטוריה מבלי להזדקק לויקיפדיה?

אבל טמטומם של הטרמפיסטים לא מתמצא ביושבי הפאבים. אפילו אושרת קוטלר סיימה את האייטם על המשחק, במהדורת מוצאי שבת של ערוץ 10, במילים: "נו, אז עכשיו צריך להמשיך לנצח ויש אליפות"'. עזבו את הטעות העובדתית (גם אחרי ההפסד יונייטד נותרה תלויה בעצמה), הוא קומם אותי בראש ובראשונה כאוהד כדורגל כי הוא שיקף את הפופוליזם הזול, זה שאפילו לא מכיר את העובדות כהווייתן.

בסיום המשחק שרתי בגאון את "יו'ל נבר דיי" (לעולם לא תמותי), שיר של אוהדי יונייטד, שהמיתוס קושר אותו לדברים שאמר דאנקן אדוארדס לחבריו לקבוצה לפני שמת מפצעיו לאחר אסון מינכן. הנובו-צ'לסים בבר הסתכלו עלי כעל תמהוני, לשיר כשהקבוצה שלך הרגע הפסידה? הייתי שר להם גם את "יו אונלי סינג וון יו ווינינג" (אתם שרים רק כשאתם מנצחים), אבל אני מניח שלא היה להם מושג קלוש על מה אני מדבר. הרי הם פה בשביל לקצור את הדיבידנד על התחת של אברם.

כמה עלוב, כמה ישראלי, ובעיקר כמה חבל שהפעם, לא מדובר בשוליים שמחפשים בכוח לנשום אוויר פסגות, אלא באנשים טובים בדרך-כלל, שהתבלבלו וחשבו לרגע שגרנט חשוב לכבוד הלאומי שלנו. יש לי חדשות בשבילכם: הכבוד הלאומי שלנו, אפילו תחת ההנחה שהוא פרמטר לגיטימי, לא חשוב אפילו לגרנט, אחרת, מן הסתם, היה מעז יותר כדי לנסות ולהביא את הנבחרת למונדיאל.

ביום שלישי בבוקר אני אעלה על המטוס למוסקבה, בפעם החמישית העונה שבה אני מצטרף לאוהדי קבוצתי האהובה. אני לא אתפלא לפגוש בטיסה למוסקבה

לפחות כמה עשרות של נובו-צ'לסים, לאחל להם כל רע (בתחום הספורט כמובן) ולקוות שנפגש בטיסה חזרה כשאירופה כבר תהיה אדומה. מאחר שמה שמעניין אותם הוא לא הכדורגל והריגוש היחידי שהם מכירים הוא הסיפוק שבהצלחה, יש סיכוי שעד לטיסה ארצה הם יירכשו כבר את החולצות האדומות של המנצחים.

אתם יודעים מה? מוטב שלא, זה יהיה מגעיל בדיוק כמו אותם "ציונים בגרוש", שהסתננו אל בין אוהדי הפועל במשחק ההוא מול מילאן בסן סירו. אותם אלה שמבקשים להתבשם בניחוח ההצלחה ושיש לקוות שיישארו עם הניחוח של האחוריים של אברם, שהפכו כאן לסמל לאומי, קצת אחרי שנפרדנו מהעכוז המצודד של מרינה.