את לא רוצה שבגיל 45 יגידו לך שמאוחר מדי
את בסך הכל מחפשת אהבה. אפילו לא כזאת שרואים בסרטים, כי סרטים זה רק סרטים, אלא אהבה פשוטה, כמו שיש אצל ההורים, עם ויכוחים ומריבות, אבל גם עם כיף גדול. ובינתיים השעון מתקתק. את רואה את הפקידה במשרד שלך, שמגדלת לבד ילדה, ומתחילה לחשוב שאולי זה הפתרון גם בשבילך
ואולי זה היה כבר בגיל 25, אחרי שנפרדת מהחבר הראשון שלך שלא רצה להתחתן, ובטח לא ילדים. אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שביום שהזכרת את המילה "חתונה" הוא פשוט ברח? לפתע פתאום מאוד בער לו לראות את העולם, ולא ליום או יומיים, אלא לתקופה בלתי מוגבלת. "אני לא רוצה שתגבילי את עצמך", אמר.
שבוע היית בהלם, ואז התפרץ לך בכי איום, לא מוגבל בזמן, ובכית לפחות שבוע שלם. בסוף שכחת ממנו, אמרת לעצמך שיבוא אחד אחר, טוב ממנו .
לא יכולת לדעת כמה קשה למצוא אהבה. היית צעירה, חשבת שאם תצאי לפאבים ולמסיבות אז תכירי. ובאמת הכרת, אבל רק בנים שכל מה שעניין אותם זה סקס, ואולי זה מה שעניין אותם איתך. אולי היית ביישנית מדי, או סגורה מדי, או שמורה מדי. ולא היו בנים לצאת איתם בתקופת הלימודים, כי למדת עיצוב אופנה, וקומץ הבנים שלמדו איתך התעניינו בעיקר בגברים אחרים. כך הגעת לגיל 30, ועדיין לבד.
את יודעת שלפעמים כבר מסתכלים עלייך בעבודה במבטי רחמים, או פשוט בתימהון - איך יכול להיות שבחורה נחמדה כמוך עדיין לבד. את גם יודעת שאת היית חושבת בדיוק אותו דבר, אז את סולחת להם. הרי אפילו את בעצמך לא מבינה את זה. איך בכלל יצא שבאמת נשארת רווקה. הפולניה של המשרד כבר ניגשה אליך כמה פעמים והציעה לך שידוך מצוין, חבר של החבר של בעלה. היא אמנם לא פגשה אותו אף פעם, אבל הוא רווק בן 40, אז אולי כדאי.
לרגע חשבת שבאמת כדאי, זה עדיף על האינטרנט. לפחות כאן תדעי שהבן אדם באמת רווק, לא נשוי שמחפש לו מהצד. אבל נמאס לך כבר מכל הדייטים ההזויים האלה, שבמקרה הטוב נמשכים לעוד פגישה. או כמה מפגשים מפוהקים, מנומסים, או מפגשי מין, שגם הם מדיפים את ריח הריקנות.
את לא מתוסבכת, בכל אופן לא יותר מהחברות שלך
את נראית טוב – רזה, נאה, ובכל זאת ברחוב אף אחד לא התחיל איתך אף פעם (אם נתעלם מפועלי הבניין ששורקים לך כשאת עוברת). את לא מתוסבכת, בכל אופן לא יותר מהחברות שלך שכבר התחתנו. את אומרת לעצמך שזה בסדר, שאת מרגישה נפלא ואת עוד לא לחוצה, אבל בתוך תוכך פנימה את יודעת שכל גבר שעובר בסביבה את בודקת, מחפשת זוגיות איתו.
ולא, את לא מחפשת את האביר על הסוס הלבן, גם לא גבר שייתן לך טבעת. את בסך הכל מחפשת אהבה. אפילו לא כזאת שרואים בסרטים, כי את יודעת שסרטים זה רק סרטים. את רוצה אהבה פשוטה, כזאת שאפשר להתבגר לתוכה, לגדול בתוכה (למרות שאת כבר די גדולה, את טוענת שאף פעם לא מפסיקים לגבוה בנשמה). מין אהבה כזאת כמו שיש אצל ההורים, עם ויכוחים ומריבות, אבל גם עם כיף גדול להיות יחד ועם משיכה אדירה.
ובינתיים, השעון מתקתק את תקתוקו.
אומרים שמעל גיל 30 הבנות נהיות היסטריות, לחוצות חתונה. את יודעת שזה לא כך בדיוק. זה תהליך שקורה אצל כל אחת בגיל אחר, יש שזה מתחיל אצלן כבר בגיל 21. יש בנות שמגיל 12 מתכננות את החתונה שלהן. אז זה אומר שכולן לחוצות? את מנסה להגיד את זה בקול רם, אולי אם תשמעי את זה חזק את תאמיני ולא תרגישי את הלחץ הזה שקורא לך לצאת כבר, להכיר מישהו ולהקים משפחה.
כל בוקר את פוגשת את הפקידה של המשרד ומחייכת אליה חיוך רחב. יש לה ילדה בת שלוש, שהיא מגדלת לבד. את מדמיינת לעצמך אותך במצבה, מעלה ומורידה את התמונה בעיני רוחך. בכל פעם הילדה קצת משתנה, פעם היא ג'ינג'ית, כמו האקס שלך, ופעם היא בלונדינית, כמו עידו, הבחור שהיית דלוקה עליו איזה חצי שנה. אף פעם היא לא נראית כמוך - שיער חום מתולתל וכמה נמשים על הפנים.
את רוצה ילדים, אבל אולי לא עכשיו, לא ככה
את חושבת שאולי כל העניין הזה של ההורות לא באמת מתאים לך. את רוצה ילדים, אבל אולי לא עכשיו, לא ככה. ואולי אם האלטרנטיבה היא להיות חד-הורית, אז את בכלל לא רוצה. טוב לך כך, עם החברים, היציאות, סופי השבוע הפנויים. איך בכלל תסתדרי אם פתאום תהיה לך ילדה קטנה לדאוג לה?
כמעט הצלחת לשכנע את עצמך, אבל אז את שוב נזכרת בדודה מרים, ואיך אחרי שנפטרה התברר שהורישה את כל כספה לכן, האחייניות. "הייתן לי כמו בנות", כתבה בירושה. אז עוד לא העלית בדעתך שאת עוד עלולה להיות במצבה.
את מחליטה שמחר בהפסקת הצהריים תגשי לפקידה ותבררי בעדינות אם הבת שלה היא מבנק הזרע. את חייבת את זה לעצמך. עוד פיסת מידע, עוד צעד אחד לקראת הלא נודע.
לפנייה לכתב/ת 
