חרדים טובים לחילונים

הפוליטיקאים החילונים בוחרים דיינים חרדים. הם בטוחים שבתי הדין הרבניים, המועצות הדתיות וכל התחביבים הללו הם עניין שחשוב רק לדתיים, ולכן הם מעניקים את תמיכתם לדוס שיותר נוח להם מבחינה פוליטית. כשמתברר לחילונים כי בבתי הדין הרבניים יושבים דיינים שממש לא איכפת להם מהמתגרשים החילונים, מהמתגיירים הבאים בפניהם – זה כבר מאוחר מדי. כי מתברר שאפשר לבטל בקלות גיור שנעשה לפני עשר שנים, אבל לך תזיז ממקומו דיין שמונה רק שלשום.

הפוליטיקאים החילונים מעדיפים את החרדים בכל הצמתים של ניהול חיי הדת, כי איתם אפשר לסגור דילים קואליציוניים ביתר קלות. מלך לבן אוהב חייל שחור. הם לא מתעניינים בהתנחלויות באופן מיוחד, מקסימום תפשיר להם בנייה של כמה יחידות דיור נוספות בקריית ספר, והם יסתמו. תן להם שליטה במשרד הדתות והם לא יציקו לך בהחלטות המדיניות. תן לאחד ממשפחת הרב עובדיה עוד רבנות עיר, ותשיג שקט תעשייתי לעוד חצי שנה.

עם הדתיים הלאומיים זה יותר מסובך. לא שהם בוחלים במינויים, בתקציבים ובשירקעס, גם להם הרי יש יצרים, אבל להם יש גם דעות מדיניות. סרוגי הכיפה חושבים שהם יכולים לנהל את המדינה, לדרישות שלהם יש משמעות אידיאולוגית ולא רק כספית. כאב ראש גדול. הציבור שלהם לא מתייחס לשלטון כאל הפריץ, ואל האוצר איננו מתייחס ככספומט. הוא מרגיש שותף ובעל מניות. הציבור סרוג הכיפה איננו חש אחריות רק לעם היהודי ולתורת ישראל, אלא גם לפרוייקט הזה שנקרא מדינת ישראל. זו הסיבה שהרבנים והדיינים הבאים מתוכו הרבה יותר נוחים בסוגיות חשובות לכלל הציבור כמו מדיניות הנישואין והגירושין, ענייני שמיטה, שבת וכשרות, בנושאי גיור ובכל הקשור ליחסי דתיים-חילונים. אבל הפוליטיקאים החילונים מוכנים להפקיר את הנושאים האלה בידי קיצונים חרדים. הם כאמור, נותנים לשלוט בשקט.

יולי תמיר מ"שלום עכשיו" מתנכלת לחינוך הדתי ולשירות הלאומי מסיבות דומות. לחילוני שוחר-נסיגות יותר נוח עם הדוס בפורמט השחור. כך הוא יכול בו-זמנית לשנוא את החרדי בגלל שהוא לא משרת בצבא, ולשנוא את הדתי-לאומי בגלל שהוא כן משרת בצבא.

כולם: החילונים, החרדים והדתיים, בוגדים באידיאולוגיה שלהם.

הפוליטיקאים החילונים מפקירים את ניהול חיי הדת של מדינת ישראל ושל בוחריהם החילונים בידי הקבוצה הליטאית המחמירה. החרדים, שהרבנות הראשית הציונית היא שנואת נפשם, סותמים את האף ומשתלטים עליה מסיבות כוחניות וכלכליות, ומעמיקים את איבת החילונים לתורת ישראל. סרוגי הכיפה מצדם בוחרים לכנסת מפלגה בעיקר על פי השקפתה המדינית-ימנית ומאבדים בכך את יכולת ההשפעה על ניהול חיי הדת בישראל. שהרי מסיבות מדיניות הם אינם שותפים בקואליציה, זו שנציגיה מחלקים תקציבים ובוחרים רב ראשי ודיינים.

במשחק השחמט המורכב הזה החרדים מפקירים את הצריח האידיאולוגי ומשחקים על המגרש הציוני; החילונים מפקירים רץ או פרש של ניהול חיי הדת תמורת קצת שקט למלך. זהו משחק השחמט היחיד בעולם שבו מי שמפסיד הם כל אלו שבכלל לא משחקים.