אהבה ממבט ראשון בלדאק

חבל לדאק שבצפון הודו הוא חלקה המזרחי של מדינת ג'אמו-קשמיר. מדינה שאת חלקה הדרומי, המישורי, מאכלסים הינדים, את חלקה המערבי, הקרוב לפקיסטן, מאכלסים מוסלמים ובחלקה המזרחי, הסמוך לטיבט הסינית, מתגוררים בודהיסטים.

לדאק היא רמה גבוהה וסחופת רוחות המאופיינת בהרים גבוהים וצחיחים, פסגות מושלגות, נהרות מתפתלים בצבע כסף, ומטליות ירוקות לאורך עורקי המים ושפכיהם. בשדות החיטה והשעורה עמלים האיכרים וצוברים מזון לקראת החורף הקשה הממשמש ובא.

אנו חולפים על פני נשים מקושטות באבני טורקיז, גברים בעלי צמות, נזירים קירחים. טיבט הקטנה. רמז לעולם הטיבטי שבאותם ימים עדיין שכן מעבר להררי החושך, נרמס תחת המגף הסיני. כאן פוגשים לראשונה את דת הבּוֹן הפרה-בודהיסטית, את הנזירים הבודהיסטיים הלבושים באדום, ואת הגומפות - המנזרים הלבנים החצובים בסלע. כאן פוגשים את כל המאפיינים הטיבטיים כמעט: גלגלי תפילה, עצי בקשות, וטנקות (ציורים פולחניים על גבי בד מגולגל).

כאן שומעים גם את המנטרה הנצחית המהדהדת מקירות המקדשים אל הקֶניונים: "הו מאנֶה פאדמֶה הוֹם" – הו היהלום שבפרח הלוטוס. היהלום מול הלוטוס, הזכרי בתוך הנקבי. האיחוד הזה, הנקרא כאן יאבּ ויוּם, בוטה בהרבה מהאין והיאנג הסיני. כאן מומחש האיחוד בין הזכר לאנרגיה הנקבית בציורי משגלים פרועים על הקירות.

למרות שלדאק היתה חלק מהודו הבריטית, היה הקשר הטבעי שלה עם "העולם החיצון" דווקא עם טיבט. לדאק מכונה גם "טיבט הקטנה", רמז לדמיון בנופים ובתרבות. לדאקית היא דיאלקט של השפה הטיבטית. היה כמובן גם קשר תרבותי. כל אלה הכתיבו קשר הדוק, רצוף ומורגש מאוד עם הבודהיזם הטיבטי: המנזרים, הכתבים המקודשים, הפשטות, החוכמה, וכמובן גם הערצה ברורה ומוצהרת להוד קדושתו הדלאי לאמה, נזיר השמיים.

אפשר לשמוע את המנטרה מהדהדת מקירות המקדשים (צילום: איי פי)

להישאר בהודו לעולם ועד

למרות זאת, לדאק איננה טיבט, גם אם כמה תרמילאים ינסו להציגה ככזו. הלדאקים נבדלים מהטיבטים מבחינה אתנית. מקורם בגזע שהוא תערובת של אנשי גילגיט (כיום בפקיסטן), מונים מצפון הודו ומונגולים. החיים בלדאק קשים. כמעט כל מקום כאן גבוה מ-3000 מטר, הצמחייה ברוב המקומות דלילה, וכך גם האוכלוסייה, שמפוזרת על פני שטח גדול.

החברה הלדאקית המסורתית היא חברה חקלאית ותלויה באופן מוחלט במשאבים המקומיים המעטים ובאקלים הקשה. העבודה החקלאית אפשרית בעיקר בקיץ. באביב הקצר חורשים, מזבלים וזורעים, בקיץ משקים, מעשבים ומדללים, ואילו בסתיו הקצרצר נדחסות עבודות הקציר, הדייש, הזרייה, הניפוי והאחסון לקראת החורף הארוך.

במשך רוב ימות השנה חסומות הדרכים ואספקה מבחוץ כמעט ואינה יכולה להגיע. עד לפני כמה שנים סיפקו הלדאקים את כל צורכיהם בעצמם. לעתים מגיעים לכאן פועלים הינדיים, חלקם נוודים, כדי לסייע בעבודות העונתיות ולשוב הביתה עם כסף מזומן. החורף הארוך נותר פנוי לחגיגות דתיות ולחתונות.

נוגה ואני נכנסנו לכפר קטן, אם אפשר לקרוא כך למספר מבני אבן נמוכים שגגותיהם יריעות צמר, ילדים מתרוצצים מסביב ועדרים מטפסים על המדרונות. פניה של נוגה זהרו מהתפעלות. הסתכלתי בה לרגע, כמזכיר לה שלא רצתה לנסוע כלל להודו, וכבר נשבתה בקסם. נוגה השיבה לי חיוך, ובאותו רגע רציתי להישאר בהודו לעולם ועד.

הגידולים - בעיקר שעורה ומעט חיטה, כמה סוגי ירקות ועצי משמש - מושקים במי הפלגים. אלה נאספים לתוך תעלות, מולכים באמצעותן אל הכפר, ומשקים את השדות בעזרת טראסות רחבות. ענף חשוב נוסף בחקלאות המסורתית הוא העדר: עיזים, כבשים, פרות, סוסים ויאקים. נפוץ במיוחד לעבודה ולהובלה הוא הדזו - בן כלאיים של פרה ויאק, שכמה מטיילים ישראלים כינו אותו בחיוך "פיאק". הוא עמיד יותר מהפר בגבהים ונוח מן היאק לאילוף. בקיץ מובילים את העדרים אל שטחי המרעה הגבוהים, ובחורף משכנים אותם בקומת הקרקע של הבית והם תורמים לחימומו. 

קשה שלא להישבות בקסמה (צילום: רויטרס)

התיירים מביאים את כל מה שהם שונאים

לֶה (Leh) הבירה היתה תחנה בדרך מטיבט מערבה. עיר זו כבר איננה לדאקית כל כך. יש בה הרבה מן ההמולה ההודית. פעם היתה לה חוליה חשובה בדרכי המסחר בין הודו לאסיה התיכונה. בימים ההם יצאו מהבאזאר המקומי שיירות של יאקים, חוצים את הרכס המתיש של הקארקוראם, אל השווקים של קוקאנד, סמרקנד, חיווה וקשגאר.

אמנם ניצב בה ארמון עתיק הנראה כבבואה בוצית וחיוורת של ארמון הפוטלה (Potala) אשר בטיבט, ופועל בה שוק נהדר. הרובע העתיק של לה הוא מבוך של רחובות מתפתלים וסמטאות עוורות, מחסנים לאגירת עצי הסקה וערימות של גללים, שבלית ברירה משמשים כדלק. אך לצד אלה גם בנקים, מכוניות, רעש והרבה צבא.

יש בה גם תיירים רבים ועסקני תיירים: נהגים, מלונאים, מתווכים, חלפנים, סוחרים, זבנים וגנבים. ניתן לומר שהתיירים מביאים עמם כל מה שהם שונאים, ומצליחים להשפיע על מארחיהם ולשנות את תמונת עולמם, זהותם ותמימותם. יחד עם זאת הם מביאים לכאן את השלב הגבוה בסולם הצרכים של מָסְלוֹ, את הפרנסה.

לעיתים השלווה הזאת מופרעת, כאשר קשמיר השכנה תוססת ושולחיה של פקיסטן מנסים לדוג במים עכורים ולהפיח אש זרה בגחלי הסכסוך האתני עתיק היומין. אז עוזבים האיכרים הלדאקים את שדותיהם, נשותיהם את בתיהם, ונזיריהם את מנזריהם ויוצאים לרחובות עם שלטים הקוראים לסוכני פקיסטן לצאת מארצם, שפעם, לפני שנשבו בה הרוחות הרעות, נחשבה, כמו סיקהים ובהוטן, ל"שאנגרילה", אותו גן עדן הימאלאי אבוד, מקורו במושג הטיבטי "שָמְבָּלה", המתאר בעיקר מצב, והפך ברומנטיקה מערבית, לבעל משמעות גיאוגרפית.

פעם נחשבה לגן העדן האבוד. לה (צילום: גילי חסקין)

לחוש את הוד ההימלאיה

אפשר לצאת מלה לסיורים בגומפות הבודהיסטיות שבסביבה ולהתבונן בארכיטקטורה, בנוף ובהווי הנזירים. קודם כל בכפר צ'אנגספה (Changspa) שבפאתי העיירה ובגילופי העץ ששרדו מהמאות השמינית והתשיעית, כאשר התושבים קיבלו על עצמם את הבודהיזם.

מהגומפה של נאמגיאל צמו (Namgyal Tsemo) נשקף נוף מרהיב של העיר וסביבתה. במרחק של שני ק"מ מלה, מהלך של חצי שעה בין כפרים ציוריים וסימפטיים להפליא, נמצא בשולי העיר נמצא הגומפה המקסימה של סאנקאר (Sankar) ובו פסל מרשים של אוולוקיטשוורה, הבודיסטווה של החסד והרחמים. הפטרון של טיבט.

לרומנטיקנים, חובבי הזריחה מטפסים בטרם שחר בגרם המדרגות המעפיל בתלילות לשאנטי סטופה (Shanti Stupa) לתצפית מרהיבה על הסביבה. ניתן וכדאי לצאת במונית לטיול בן יום לאתרים ציוריים ממערב ללה, כמו ספיטוק גומפה (Spituk), לכפרים הציורי פיאנג (Phyang), באסגו (Basgo) ואלצ'י (Alchi).

גם ממזרח ללה ישנם מנזרים יפהפיים, כמו למשל גומפת ציקסיי (Thiksey) היפהפייה, אליה נוהרים מטיילים רבים כדי לחזות בציורים העתיקים ובטקסי התפילה. הרשימה ארוכה והיא עלולה להיות מייגעת. בשלב מסויים, עשויים המנזרים לעייף ולכן נמליץ בחום לצאת לשטח, להתרחק את עמק נוברה (Nubra), שהוא למעשה נאת מדבר ירוקה ופורחת בלב הישימון. מומלץ מאד לצאת לטייל ברגל, שם אפשר לחוש את הוד ההימלאיה, דרך כל החושים וגם דרך ייסורי הרגליים.

כדאי לצאת לראות את הגומפות שמחוץ ללה (צילום: גילי חסקין)

הכמיהה לאופק שאין לו סוף

לאחר כמה ימים בלה ובסביבתה יצאנו אל המסע הגדול אל עמק הזנסקאר (Zanskar). הטיול הרגלי התחיל בלמיורו (Lamayuru), כפר גדול שלצדו מנזר ענק, ממש על הדרך הראשית לסרינגר. לפני מספר שנים נבנה במקום מלון חדש, אם כי בסגנון המשתלב בנוף.

המנזר הבנוי לבני חומר נראה כארמון ענק שצץ מארץ האגדות. שכרנו שם סוס וסייס ויצאנו לדרך. השביל מתפתל לו בין כפרים ציוריים, שדות שעורה שזרעיה תפחו ועמדו בפני קציר, מנזרים בוהקים בלובנם ונהר בצבע אפור כסוף שפילס לו דרך למרגלות הרים ענקיים.

במשך אחד-עשר ימי ההליכה הראשונים חצינו שמונה מעברי הרים, רובם בגובה של 5,000-4,000 מטר. הגבוה שבהם היה סנגה לה (singe La), שהותיר אותנו ללא חמצן ובשוק אמיתי מגודש היופי שנשקף לנגד עינינו. חלפנו על פני נופים מהיפים שראינו בכלל, ופגשנו בכפריים שנראו לנו, בעינינו המערביות ובראייתנו האוטופיסטית, כשמחים בחלקם.

חלקו הראשון של הטיול הסתיים, עם רגליים כואבות, בעיירה פאדום (Padum), ישוב עלוב למדי בעמק פורה ובו מצבור של חנויות, בתי ספר, משטרה, דואר וכיוצא באלה. פאדום הינו המרכז המינהלי של חבל זאנסקאר ובעבר גם בירת ממלכה קדומה. תכננו להמשיך ביום המחרת, אך הסייס התחיל להעלות דרישות כספיות מעצבנות וכבר נאלצנו להצטייד במזון נוסף ובדלק לפרימוס, ובעיקר נזקקנו למנוחה מהמאמץ הגדול.

לאחר שהשרירים הדוויים חזרו לאיתנם, קצנו פתאום במבנים ובסוחרים ויצאנו שוב במעלה עמק צאראפ (Tsarap). כבר הרגשנו בני בית בלדאק. בדרך התארחנו בבית של ממש. ישבנו במטבח הנמצא בקומה השנייה, היא קומת המגורים. זהו החדר הגדול ביותר והמסודר ביותר בבית. נוגה הצליחה בקסמה ליצור קשר של ממש עם בני הבית. כמה מלים באנגלית, כמה תנועות ידיים, ועוד רגע תיווצר לה חברות של ממש.

יצר הנדודים, התאווה למרחבים (צילום: מיכל כרמון)

בשלב מסויים פנינו בגיא צר יחסית אל מנזר פהוגטאל (Phugtal), הבנוי בכוך שנחפר במצוק וחולש על נוף מרשים. המשכנו ללכת, מתפעלים מהנוף, מהחקלאות ומהמונומנטים הבודהיסטיים - סטופות, שהן מצבות גדולות לזכר בודהא שהוקמו בצדי הדרכים, וקירות מאני, שהם מצבורי אבנים שעליהן מגולפות מנטרות טיבטיות.

אי משם נשמע קול פעמונים, אחריו מצילתיים ולבסוף תופים. ראשית הגיעו סוסי פוני לבנים ובריאי בשר שרעמתם ומצחם מקושטים, אחר כך הגיעו כמה אנשים שנופפו בידיהם ואסרו לצלם. שיירה סוריאליסטית שדומה כי נתקעה כאן במאה שעברה ורק כעת הצליחה לצאת לאור העולם, כאותו חייל יפני שהתחבא ביערות והמתין להוראה של הקיסר. לא הצלחנו לוודא מי היה הוד רוממותו שהובל בשיירה, אך היתה לו ארשת של קדושה. השיירה נעצרה מול מנזר אבן שניצב על הצוק ונראה מרחוק כקן של נשרים. הסוסים חצו את הנהר על גבי גשר של סלעי צפחה, והנזירים צהובי המצנפות נעלמו מעבר לעיקול, אך הד החצוצרות עוד נשמע כשהוא חוזר מההרים ואולי גם מתוך אוזנינו.

כעבור כשבוע של הליכה חצינו את מעבר ההרים האחרון (Shingo La), התבוננו נפעמים בעטרת ההרים המושלגים ובדגלי התפילה הצבעוניים, והתחלנו לרדת לכיוון דָרצָ'ה (Darcha). בעוד מספר ימים נהיה כבר בבקעת קולו (Kulu) הירוקה שבמדינת הימצ'אל פרדש.

כך נצרפה אהבתי לנוגה בטיול. יצר הנדודים, התאווה למרחבים, קריאת התיגר שבראשי ההרים והכמיהה לאופק שאין לו סוף, התערבבו בעיניה החומות ובחיוך שהיה יכול להכיל את כולי. כעבור שנים, נשאלתי לא אחת, מה התחולל שם, בינינו לבין עצמנו ולבין ההרים המושלגים. הייתי שותק, שלא כהרגלי ומעלה בזיכרוני את העורק הירוק, את הכפרים הזעירים, את ההרים הצחיחים, את הפסגות המושלגות ואת המנזרים הלבנים של עמק הזנסקר. היופי של העמק הזה איננו מצליח לבוא לידי ביטוי בשקופיות הנפלאות שצילמתי. אהבתי להימלאיה התערבב באהבתי לנוגה, שחיוכה ממעלה ההר הפך אותו לקסום שבעתיים.

• הכותב הוא מחבר הספר "שבוי בקסמה " (הוצאת מוזה)