פנים רבות להומופוביה
כשאישי ציבור נחרדים מפסיקות שמקדמות שוויון זכויות להומואים ולסביות, הם מבטאים קושי להשתחרר מתפיסות ישנות לפיהן הגבר מפרנס והאשה עקרת בית
היום הבינלאומי נגד הומופוביה שצויין בסוף השבוע, הוא הזדמנות טובה לשאול את עצמנו מאיפה נובעת השנאה כלפי הומואים, לסביות, טרנסג'נדרס וביסקסואלים? אנו עדים לגל הסתה שגובר ככל שגדלה ההכרה החוקית בשוויון הקהילה הגאה, ומן הראוי לבחון את היסודות של אותה שנאה.
רוב ההתבטאויות ההומופוביות שנשמעו בשנים האחרונות במערכת הפוליטית בישראל התייחסו לנושא התא המשפחתי הגאה. ח"כ מיכאל איתן (ליכוד) כינה את הנישואים החד-מיניים של ישראלים בחו"ל "מוסד מהפכני ופוגעני", והעלה הצעת חוק שמטרתה לבטל את החלטת בג"ץ להכיר בהם. אחד המפגינים נגד מצעד הגאווה בירושלים זעק למיקרופון ש"הבית הפתוח סוגר את הדלת בפני המשפחה היהודית". השר אלי ישי (ש"ס) כינה את ההכרה של היועץ המשפטי מזוז באימוץ של זוגות חד-מיני "יוזמה מזעזעת ומבחילה", וח"כ אברהם רביץ (יהדות התורה) אמר בתגובה כי "אנשים בדור שלנו פשוט איבדו את הצפון", והוסיף כי "ילד צריך לגדול בבית עם אבא ואמא".
חבר הכנסת רביץ בסך הכל ביטא במילים את מה שעולה לרובנו בראש למשמע המלה "משפחה": תבנית קבועה של אב ואם הנשואים כדת משה וישראל וחיים בבית אחד יחד עם ילדיהם. לתבנית הזאת יש עוד מאפיינים: ברוב המשפחות משכורתה של האשה נמוכה משל בעלה, שיקפיד יותר לטפח את הקריירה מאשר למשל לגדל את הילדים ולדאוג למשק הבית, עליהם "מופקדת" האשה.
הדרך בה מושרשת תבנית התא המשפחתי נעשית על ידי יצירת נורמה: מה שאנחנו רואים שעשו הורינו הוא גם מה שאנו עושים, ומה שאנחנו רואים מסביבנו הוא מה שאנו תופסים כלגיטימי. לכן, לדוגמא, נאבקה התנועה הפמיניסטית מראשית דרכה על חינוך לשינוי דפוסים זוגיים לטובת שוויון בין המינים, ולכן גם נזדעקו השמרנים וקראו לשמר באמצעות חקיקה את הדפוסים המשפחתיים הקיימים (המכונים בארה"ב "ערכי המשפחה", ובישראל "המשפחה היהודית").
אבל בפתח המאה ה-21 זהו כבר לא המאבק היחיד של הפמיניזם. השוויון והחופש המתרחבים בזוגיות ובמשפחתיות הולידו סוגים חדשים של תאים משפחתיים, הנאבקים כעת על זכות קיומם.
בישראל של 2008 הולכות ומתרבות הצורות האלטרנטיביות לניהול חיי משפחה, וביניהן - המשפחות חד-הוריות ומשפחות חד-מיניות. בפני המשפחות החד-הוריות ניצבים מכשולים רבים: הקיצוץ בקצבאות ילדים שערך נתניהו הותיר בפני נשים רבות את הבחירה בין חיים עם בעל מכה לבין קריסה כלכלית, ואבות חד-הוריים רבים מתקשים לקבל לגיטימציה חברתית כאחראים הבלעדיים לגידול ילדיהם. אך מי שסובלים מאפליה המעוגנת בחוק ובתקנות של הממסד הישראלי הם הזוגות החד-מיניים המבקשים להקים משפחה.
מי שחושבים שמקומה הטבעי של האשה הוא במטבח, מתקשים לראות זוג גברים הומוסקסואלים המנהלים משק בית ומגדלים ילדים, מבלי לנצל אשה לשם כך. מי שמאמינים שגבר חייב להיות המפרנס העיקרי של המשפחה, מאותגרים על ידי זוג נשים לסביות המפרנסות את עצמן ואת ילדיהן מבלי להיות תלויות בגבר. אנשים עם תפיסות מגדריות מקובעות, כמו חברי הכנסת איתן ורביץ, יתקשו לקבל את הרעיון של אדם ההופך מגבר לאשה או להיפך, ולכן יסלדו מטרנסג'נדרס.
פה קבור הכלב: מקורן של חלק ניכר מההומופוביה וההתנגדות למאבק הגאה לשוויון זכויות, טמון בשאיפה לשמר ולקבע את הנורמות המשפחתיות הישנות, המתבססות על תלות האשה בגבר וניצולה לטובת עבודות הבית. המאבק למען שוויון זכויות לקהילה הגאה הוא גם מאבק על הזכות לחיות חיים של שוויון זוגי, המבוסס על אהבה ועל חופש של בני הזוג, ולא על נורמות חברתיות דכאניות.
המאבק של הקהילה הגאה על הזכות להתחתן (לא בקנדה, אלא כאן בארץ), להשתמש במוסד הפונדקאות ולזכות להסדרי פנסיה כמו כל זוג אחר, הוא מאבק על דמותה של החברה הישראלית, על השוויון החברתי בה ועל צלמה האנושי.
אור שי הוא חבר הועד המנהל של הפורום החיפאי לקהילת להט"ב (לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרס וביסקסואלים/ות)
לפנייה לכתב/ת 
אור שי
צילום: איתן להב
מומלצים
