אקספרס של מצוות

כשהשמש היתה שוקעת בימי שישי על בית הכלא "ארתור רואוד" בהודו, המואזין היה מתחיל את התפילה עבור המוסלמים. רונן דבש, ישראלי שהיה עצור בעוון סחר בסמים, היה עורך באותם רגעים את קבלת השבת שלו, ויחד עם חברו גידי היו השניים "מתחרים" בצעקות מול המואזין ושואגים בקולי קולות את "לכה דודי". כשהשיר היה נגמר התחבקו השניים בהתרגשות וברכו זה את זה ב"שבת שלום". גידי היה הולך אז לעשן, ודבש פנה לקדש על הלחמניות.

סיפור חייו של דבש בן ה-35, שהיה אחד מדמויות המפתח בחיי הלילה הלילה של תל אביב בסוף בשנות ה-90, יכול לפרנס כותבי טלנובלות מן השורה הראשונה. אחרי כעשר שנים של נסיעות ברחבי העולם - ובעיקר להודו - דבש לא תיאר לעצמו שהנסיעה האחרונה שלו לתת היבשת האסיאתית תסתיים בשנה וחצי של מאסר. תקופה ארוכה שבמהלכה נפטר אביו, נולדה בתו והוא עצמו הספיק לחזור בתשובה. עכשיו, שנתיים אחרי שנמלט משם, הוא העלה את קורותיו על הכתב, בספר בשם "הבריחה מהודו".

דבש הגיע להודו ביוני 2004 בפעם הרביעית מאז התחתן, ובפעם המי יודע כמה מאז השתחרר מהצבא. באותה תקופה היה שרוי בקשיים כלכליים והחליט להרוויח כסף קל על ידי הברחת סמים לשווייץ. בנמל התעופה של מומביי (בומביי) נתפס דבש על ידי המשטרה המקומית, כשבמזוודתו חמישה קילוגרם חשיש. הוא נשלח למשפט, והועבר למעצר באחד מבתי הכלא האיומים והצפופים ביותר בעולם. בית הכלא, שנבנה בשנות ה-20 של המאה הקודמת, יועד לכתחילה לכ-800 אסירים, אך בפועל משוכנים שם 3,500 בני אדם בתנאי צפיפות, מחלות, זוהמה ורעב.

"בכלא לא היו מיטות, לא כיסאות ולא שולחנות. רק קירות ורצפה", מספר רונן. "בית הכלא מחולק לאגפים-אגפים, כמעט בכולם דחוסים 400 איש בחדר אחד גדול. כולם ישנים על הרצפה, צמודים זה לזה בשורות, כמו סרדינים בקופסא. לכל אסיר היה מקום לישון רק על הצד. בחדר הענק הזה היו רק ארבע בורות של שירותים והריח והטינופת היו משהו שאי אפשר לשאת".

דאגה מבחוץ, דאגה מבפנים

לנסיעה האחרונה הזו יצא כשאשתו בהריון, ויש להם כבר ילדה קטנה בבית. למרות שהיה מורגל בטיסות לחו"ל, הפעם ביקש ממנו אביו שלא ייסע, ואפילו בכה. אך דבש לא שמע בקולו ומאז לא ראה אותו. לדבריו, הרגעים הקשים ביותר בכלא לא היו תת-התנאים שחי בהם, המחלות או העינויים שחווה, אלא דווקא כאשר היה מקבל מכתבים ומסרים מהעולם שבחוץ. "כשהגיע מכתב מאשתי או מהמשפחה, הלב שלי היה נקרע עם כל מילה", הוא מספר. "זו היתה תזכורת שיש מישהו בחוץ שדואג".

אלא שככל שחלף הזמן, גילה דבש שיש גם מישהו שדואג לו בפנים. בתוך הצרה הגדולה שנקלע אליה, דבש - שכבר החל בתהליך של תשובה שנים ספורות קודם לכן - גילה מחדש את הקב"ה.

"אפשר לומר ששהותי בכלא זו החזרה בתשובה האמיתית שלי. דווקא בכלא התעוררה בי נקודת התשובה, הרגשתי שם את הקירבה להשם. הוא היה היחיד שהיה שם איתי, השאר היו גויים ועובדי אלילים", הוא מתאר. "הצלחתי להגיע שם לנקודה הכי רוחנית בחיים שלי. חוויתי תפילות מדהימות, קירבה אדירה לקדוש ברוך הוא, למדתי המון ספרי קודש - שולחן ערוך, משנה ברורה, ואפילו ספרי מוסר וקבלה, קראתי ספר תהלים שלם בכל יום והשתדלתי להפוך את הזמן שאני נמצא שם למנוף רוחני שירים אותי למקומות אחרים. אין לי ספק שהיהדות שמרה על השפיות שלי בכלא".

המקרה המוזר עם השומרים

כבר מעת שנכלא תיכנן דבש לברוח. בבית הכלא הוא פגש אסירים שכלואים שנים ארוכות מבלי בכלל שיגיעו למשפט, וידע שכדי להינצל הוא חייב להימלט. אלא שבתחילה שום תוכנית פעולה שלו לא עלתה יפה. לדבריו, אחד מחבריו היה בקשר עם רב גדול בארץ, שחיבר עבורו תפילה אישית וערך לו "פדיון נפש". דבש בטוח כי זה היה אחד הדברים שסייעו בידו לברוח בהצלחה.

לאחר כשנה וחצי בבית הכלא חלה דבש במלריה. חולה ותשוש הוא נלקח לטיפול במרפאה והתבקש לגשת לשירותים כדי לתת דגימה מהפרשותיו. בקיא בהוראות הכלא, הותיר דבש את דלת השירותים מעט פתוחה כדי לאפשר לשומריו קשר עין עמו. אלא שאז, להפתעתו, התבקש לסגור את הדלת לגמרי. בתוך השירותים הבין כי זו ההזדמנות שלו לחמוק. במשך כשבע דקות נאבק עם סורגי הברזל ועם תריסי הזכוכית שנפלו ונשברו. למרות חולשתו, הצליח דבש לטפס ולצאת החוצה, כשעד היום לא ברור לו כיצד זה שהשומרים בחוץ לא פצו פה.

הוא הצליח לחצות את כל הודו ולהגיע לישראל מבלי להיעצר, והסיפור על הישראלי שנמלט מהכלא התפרסם בכל הודו וגם בישראל. דבש הגיע לארץ ימים ספורים לפני יום כיפור, ונפגש עם אשתו ובני משפחתו שחיכו ודאגו לו במסירות רבה. הוא פגש לראשונה את בתו שנולדה, ואז גם גילה כי כבר לא יזכה לראות את אביו האהוב .

געגועים לכלא ההודי

בארץ ניגש דבש אל הרב הגדול שתמך בו לאורך התקופה הקשה שעבר וסיפר לו את כל שעבר עליו, והרב ביקש מממנו להעלות הכל על הכתב. דבש הקליט את עצמו, והסופרת אביגיל מייזליק הפכה את שיחותיו לספר שלם, מרגש עד דמעות

ואמיתי להפליא. דבש מגולל את סיפורו ולא מהסס לחשוף גם את הנקודות הכי אינטימיות שחווה, את רגעי העצב וגם את רגעי השמחה. הספר מצליח להכניס את הקורא אל תוך חומות הכלא ההודי, ולצאת משם יחד עם דבש בנשימה עצורה.

באופן מפתיע, גם אחרי החוויה הטראומטית שעבר, דבש לא מתנגד לגמרי לנסיעות להודו. "מי שרוצה לנסוע - שייסע, לפחות שם הוא יוכל להכיר את הנשמה שלו, בהודו מוצאים את הרוחניות. אבל אני ממליץ לקרוא ולברר קודם לכן מה זה הכלא ההודי ומה המחיר שמשלם מי שמנסה לעשות שם 'כסף קל'".

יש משהו שאתה מתגעגע אליו מהכלא ההודי?

"כן", אומר דבש באופן מעורר פליאה. "כל הזמן שם הייתי בהתבודדות עם הקב"ה, וכל תפילה שלי היתה בלב נשבר. מאז שהגעתי לארץ, לא זכיתי לתפילה אחת כזו, מעומק הלב"

ראיון של רונן דבש עם עדי רן ישודר במוצאי שבת הקרובה בשעה 22:00 בערוץ "הידברות", אפיק 97 ב-YES.