היינו מפגרים

"אמש בשעת לילה מאוחרת ירדו הארבעה מכבש המטוס בנמל התעופה לוד, ודומה כי קולות המחאה מצד משרד החינוך נבלעו לגמרי בצרחות השמחה של נערות ונערים, בני טובים שבראותם את אליליהם נוכח עיניהם, בשר ודם, איבדו כל חוש מידה ועטו עליהם בהיסטריה המונית גמורה...נדרשה התערבותם של 250 שוטרים שמנעו בגופם, תוך סיכון חיים של ממש, אסון שהתרגש על הרביעיה".

את הדיווח הזה לא קראתם בשום עיתון מ-1965. הרביעיה, אויה, לא הגיעה: הביטלס – חיפושיות הקצב כשמם העברי דאז – היו אמורים איכשהו לנחות אצלנו, מתישהו במהלך 65'. זה לא קרה. למה? אגדה אורבנית נושנה ועיקשת ייחסה את אי-התרחשות האירוע לאביו של יוסי שריד, שכיהן אז כמנכ"ל משרד החינוך: נטען כנגדו כי הוא חשב שהביטלס יהרסו את הנוער ומנע (אם כי לא ממש בגופו) את הבאתם ארצה.

שריד עצמו הפריך את האגדה כמה וכמה פעמים, לאחרונה בבלוג שלו ב"הארץ", עם גילוי ניצניה של אגדה אחרת: לכאורה, שגריר ישראל בבריטניה "התנצל" בפני הצמד הנותר מן הרביעיה על כך שלא היו כאן לפני 43 שנה והזמין אותם להופיע בחגיגות שנות הששים. החלק השני של הסיפור נכון לגמרי.

האמת, כהרגלה, מלאה גוונים, פרוזאית ומסובכת יותר: את עיקרי העובדות תמצאו כאן, בכתבתו המאלפת של יוסי נחמיאס שהיא צוהר הצצה אל הימים ההם: באורח אופייני לאותם ימים ממש, בראשית 1966 הפכה אי הגעתם של החיפושיות לנושא לשאילתה בכנסת. מפיו של אורי אבנרי, כמובן, אחד היחידים בין נבחרנו דאז ש"נפש הנוער" היתה בעיניו מינוח סטליניסטי מדכא.

אם לא הגיעו בשל בעיות תקציב או חשש למהומות נוסח הביטלמניה האמריקנית, אם היה זה בשל קנאת אמרגנים או חיזוי לא נכון של גיורא גודיק – מפתה עד מאד לעסוק בספקולציה, מה היה קורה אילו באמת הגיעו.

מפגרים

"ביטלמניה" לא היתה תופעה ייחודית סביב הופעות חיות של ארבעת המופלאים. היא היתה חלק ממהלך תרבותי רחב בהרבה, שהחל בארצות הברית ובבריטניה בשלהי שנות החמישים, ואצלנו – מתישהו באמצע שנות הששים, כי היינו מפגרים. לא היתה לנו טלויזיה, לא התחברנו לעולם הגדול, בקושי היו פטפונים ושמענו, אם בכלל, אלויסים שרוטים מרוב שימוש, קליף-ריצ'רדים מתקתקים וקופצניים והמון שירים צרפתיים. בני הטובים שמעו קומפניון דה לה שנסון. בני התשחורת, נוער הברזלים בפריפריה, שמעו טומבה לה נז', אום כולתום ופאריד. שנה-שנתיים לאחר מכן התחילו לשמוע מה שנקרא בשם המקובץ "יוונית".

במהלך התרבותי שבו ילדים שנולדו אחרי מלחמת העולם השניה הפכו לכוח כלכלי, חברתי ופוליטי בהיותם בני נעורים, לא היה אח ורע בתולדות ההיסטוריה האנושית. בשיאו של המהלך נולדה התנועה ההיפית: מאפייניה החיצוניים הדאיגו עד מאד את הדור הקודם, המגולח והמעונב למשעי, בכל מקום בו הופיעה. ברבות השנים שכחנו את זה, אבל הביטלס לא יצרו את התנועה. הם תפסו עליה טרמפ מוצלח נורא, זה הכל.

ב-1965 לא היו היפים של ממש במקומותינו. אנשים החלו להאריך את פיאות הלחיים שלהם שנה-שנתיים מאוחר יותר. כשהנושא הפך למרד נעורים של ממש בבתי ספר תיכוניים, הביטלס כבר הודיעו שהם מתפרקים. בינתיים, הם הספיקו להכריז על רצונם בשלום עולמי, התנסו במיני מרחיבי תודעה מרתקים, נסעו להודו, נהיו צמחונים ולבשו ג'לביות. כל אחד מן המרכיבים הללו של ההיפיות לדורותיה נחת אצלנו, מתישהו

באיחור בלתי אופנתי. לא היינו אופנתיים.

ובכל זאת מתבקש לשחק קצת עם ההיסטוריה: נגיד שהיו באים, והמוני בני נוער אכן היו מתלהבים, וכולם היו הופכים לגרופים מושבעים, האם היתה התנועה ההיפית מגיעה אלינו מוקדם מכפי שראינו אותה כאן, והאם בשוליה היו מגיעים גם הצורך העמוק בשלום ואהבה כמרד נעורים כוללני, והאם אלה, יחד עם שירת שדות-תות-לנצח היו מונעים מהמוני בני נוער את חדוות הגיוס לצבא ואולי גם את חדוות ההשתתפות במלחמת ששת הימים והפיכתנו לאימפריה קטנה? תארו לעצמכם: מאות אלפי בני נוער משולהבים ב-1967 מפגינים למען שלום עולמי, יוצאים יחד עם אייבי נתן – עוד אחד שלא האמין בסטליניזם – למצרים של גמאל עבדול נאצר ועושים אהבה במקום מלחמה. לא יפה?

• לטורים קודמים בסדרת "זר לא יבין" לחצו כאן
  

• פרויקט מיוחד: היסטוריה ישראלית על ציר הזמן - לחצו כאן