לפני שיוציאו את הבלגן מהבלקן

הידעתם? באלבניה, מולדתה של אמא תרזה, 80 אחוז מהמכוניות הן מתוצרת גרמניה. 90 אחוז מהן מרצדסים, ואת רובן קנו התושבים בסכום השווה ל־6,000 שקל לחתיכה. אלה כנראה העסקאות הכדאיות היחידות שהתבצעו בעשור האחרון בתחומי המדינה הזאת, שכלכלתה קרסה בעקבות מהלך פיננסי דמוי משחק פירמידה בין השנים 95'־97'; בייאושם הלכו האזרחים לגנוב נשק מבסיסים צבאיים נטושים וסגרו חשבונות ברחוב. ככה התנהלו הדברים במדינה היחידה בעולם שהצליחה לגרש מתחומה את הנאצים ללא סיוע של צבאות זרים. ומה עוד יש באלבניה? קצת אלבנים, המון בונקרים, ים מתקנים לשטיפת מכוניות, ומטבע מקומי בשם האירוני "לאק". והקטע המגניב הוא שאני יכול להמשיך לספר לכם כל שטות על המקום הזה, ולא יהיה לכם מושג קלוש אם זה נכון או שאני מזיין לכם בשכל.

לא, אני לא מזיין. לכם. בשכל. ממש הייתי שם: נעניתי להצעה של חברת Medraft להצטרף לטיול הג'יפים הישראלי הראשון באלבניה. שיירה של שלושה פאג'רואים וקאיה סורנטו אחד, שבמשך שלושה ימים אינטנסיביים חרשו את האזור ההררי שבצפון־מערב המדינה הכל כך הזויה הזאת. הרי מישהו היה חייב לברר מה לעזאזל קורה שם, וגם לגלות איפה זה לכל הרוחות "שם".

ברכת הדרך המרוסקת

ובכן, השם הזה נמצא מצפון ליוון, לחופו המזרחי של הים האדריאטי (למסטולים על הדשא בתיכון: הים הצר שמפריד בין יוון לאיטליה). מדובר בפיסת אדמה בגודל של ישראל פחות או יותר, קצת פחות ארוכה וקצת יותר רחבה, עם היסטוריה שיכולה ללמד אותנו שיעור או שניים בכל מה שקשור לארץ אוכלת יושביה. יכולתי לפרוס עכשיו את ההיסטוריה המטורללת של המדינה הזאת ולהוכיח שהיא אכלה הרבה יותר חרא מאיתנו, אבל בואו נעשה את זה קצר: קחו את 2,500 השנים האחרונות, סמנו רדיוס של 2,500 קילומטר סביב אלבניה של היום, וככה תכללו לפחות 90 אחוז מהעמים, המדינות והאימפריות שנלחמו על אדמתה - כולל עמים נכחדים, נשכחים או מומצאים כגון האילירים, ההונים, הוויזיגותים והאוסטרו־גותים. וזה עוד לפני העידן המודרני והמאה ה־20 העקובה מדם, שבמהלכה הוגדר אזור הבלקן כחבית אבק השריפה של אירופה.

סטיילינג: בוראט (צילום: AP)

כיום מתיימרת אלבניה להיות אחרי הכל. זאת בדיוק הסיבה שהגענו לשם; האלבנים מוכנים לקלוט עכשיו תיירים באלפיהם. שדה התעופה הבינלאומי שלהם, שהדרך הקצרה ביותר להגדיר אותו היא "פיז'ו 205" - קטן, מגניב, מיושן - נמצא למרגלות רכס הרים מושלג. ללא ספק שער כניסה מאוד מרשים. מחוצה לו נמצאת מזרח אירופה, אבל טורבו: בתים בצבעים מזעזעים, טרקטורים חלודים על הכביש המהיר, חזירים פשוטי עור תלויים באוויר הפתוח, נשים מבוגרות עם חצאית ומטפחת ראש, וגברים עם זיפים על עצמות לחיים גבוהות, חובשי קסקט, נושאי מעדר ונטולי שיניים. אבל הדבר שהכי תופס כאן את העין הוא הכמות המטורפת של הב.מ.וואים והמרצדסים.

אי אפשר להסתכל על העגלות והחמורים, ועל הזקנות המשופמות שמסתובבות עם פרה אחת קשורה בחבל, ולא לתהות מאיפה יש לאלבנים העייפים האלה כסף למכוניות היי־אנד גרמניות. בירור קצר של הסוגיה העלה שלוש תיאוריות: הראשונה אומרת שרובן המוחץ של המכוניות נגנב במהלך השנים ומצא את דרכו לתחומי המדינה, מה שמסתדר עם התדמית האלבנית בעיני שאר אירופה; השנייה גורסת שגרמניה יצאה במבצע טרייד־אין ענקי להחלפת כל המכוניות בגבולה בכאלה שהן בנות פחות מחמש שנים, כשאת הסטוק האדיר שנוצר היא העבירה הלאה במחירים מצחיקים; והתיאוריה השלישית והמקומית אומרת שהמכוניות טיפטפו לכאן ממזרח גרמניה. הסיבה שרובן מתוצרת מרצדס, כך התיאורטיקן המקומי, היא הדרכים השבורות של אלבניה. מבחינתו אין רכב אחר שיכול לשרוד את הדרכים המרוסקות האלה בלי להתפרק אחרי חודשים וקילומטרים ספורים. מה שמעלה את השאלה האמיתית בכל הנושא הזה: מי לעזאזל שבר את הדרכים?

לך תחריב מדינה

הנה אני חוסך לכם את המתח: לשובר הדרכים קראו הוג'ה, והוא המניאק הכי גדול שקם למדינה הזאת. שעת הכושר שלו כמנהיג התנועה הקומוניסטית הגיעה במהלך מלחמת העולם השנייה, אחרי פלישת האיטלקים לשטחי אלבניה. כמו תמיד אצל דיקטטורים, ההתחלה היתה כולה כוונות טובות: הוג'ה הצליח להדוף את האיטלקים, ובהמשך אפילו את הנאצים. בזכות הגבורה של הפרטיזנים האלבנים של הוג'ה, הקומוניסטים תפסו את השלטון אחרי המלחמה. ואם עד אז הכל היה חרא, הרי שמאז התחיל להיות קקה בריבוע.

הוג'ה כרת בריתות וגם שבר אותן עם יוגוסלביה של טיטו, ברית המועצות של סטאלין וסין של מאו. עם כל אחד מהם הוא הסתכסך, ומכל אחד מהם לקח את המאפיינים הכי קשים של השלטון. בסופו של תהליך, ב־78', אלבניה התנתקה לחלוטין מכל העולם - והוג'ה החליט שהוא מרים מערך הגנה עצמאי, מקים 350 אלף בונקרים, מנייד אוכלוסיות, שובר את כל הדרכים ומשאיר לעצמו רק צירים קלים לשליטה ומעבורת צבאית אחת, כדי לקשר בין ההרים למישור החוף. אין יוצא ואין בא, ואם כבר, אז גם אין זז ממקום למקום.

צלקות השלטון של הוג'ה עדיין מקשטות את פני אלבניה, יותר מ־20 שנה אחרי שמת. הבונקרים עדיין פזורים בכל מקום, הדרכים מרוסקות ברובן ומכתיבות קצב התניידות איטי בטירוף, האוכלוסייה עדיין חילונית בעיקרה (במקור 70 אחוז מוסלמים ו־30 אחוז נוצרים), והמנטליות עדיין קומוניסטית ("כמה אתם? 13? הרבה מדי. לכו למסעדה ליד"). ההתעוררות של מזרח אירופה מהקומוניזם במהלך שנות ה־90 כאילו דילגה על אלבניה; העשור ההוא, שהתאפיין בהתחדשות ובשיקום, עבר עליה בבלגן מוחלט. מותו של הוג'ה הביא אחריו מנהיגים מתונים יותר שניסו ליישם רפורמות, אבל ניהול כושל ודלדול משאבים גרמו שם לחילופי שלטונות תכופים יותר ממקלחות. המצב הכלכלי הפך לבלתי נסבל, אזרחים רבים ברחו לתוך אירופה ולמעמד של עובדים לא חוקיים, ועסקי ההברחות ליוגוסלביה (שהיתה תחת סנקציות של האו"ם) פרחו בזכות מאפיות מקומיות.

ב־1995, כשהוסרו הסנקציות על יוגוסלביה, קרסו עסקי ההברחות - וכך התחיל אחד התהליכים הכלכליים הכי הזויים שיכולים לעבור על מדינה. כדי להחזיר את ההלוואות שנתנו משקיעים לעסקי ההברחה של המאפיות המקומיות, פנו המאפיוזים לגייס משקיעים חדשים והבטיחו להם ריבית גבוהה בהרבה מהמקובל. הכספים של המשקיעים החדשים שימשו להחזרי החובות למשקיעים הקודמים. מאחר שלא היה מאיפה להחזיר כספים למשקיעים החדשים, גויסו משקיעים נוספים תחת הבטחות שווא לרווח מהיר ומיידי. ככה נסחפו רוב אזרחי המדינה - שני מיליון מתוך שלושה וחצי - להשקעות מופרכות בחברות הקש של מאפיה כזאת או אחרת.

בתחילת 1997, שנתיים בתוך הסמטוחה הזאת, החברות התחילו לפשוט רגל. האזרחים המתוסכלים, שכל הונם הפוסט־קומוניסטי הצנוע הושקע בתרמית, יצאו לרחובות במהומות ענק. כ־2,000 מפגינים נהרגו בגל הראשון של הברדק, ומוסדות ממשלתיים נפרצו ונשרפו על תכולתם. חיילים שלא קיבלו משכורות מאז קריסת השלטון הקומוניסטי הצטרפו גם הם לחגיגה, ואלבניה הפכה למערב הפרוע. רק התערבות של כוחות נאט"ו הצליחה להרגיע את הרוחות ולנקות את הרחובות מנשק. אבל רגע, לא היינו בזה שאלבניה כבר אחרי הכל ועכשיו המצב רגוע? אז כן. עכשיו די סבבה שם. היום יש שם תחושה של התחלה, של ראשוניות. אמנם את החופים, האגמים, השדות, היערות הכהים והפסגות המושלגות אפשר לראות גם במקומות אחרים באירופה, אבל לא ככה. לא במחירים האלה, לא ברוגע הזה, ולא עם נשים כל כך משופמות.

השקט שלפני האגדו

ככל שהגלובליזציה תופסת תאוצה, ככה מדינות מתפתחות מצליחות להתרומם מהר יותר - והתקופה שבה הכל מתחיל הופכת לקשה יותר ויותר. אתם יכולים לנסות להרגיש על בשרכם מהלך של "קום המדינה" בחלק ממדינות אפריקה, אבל זה רחוק וחם ולא תמיד בטוח; אלבניה, לעומת זאת, נמצאת בדיוק מעבר לפינה. שעתיים מצטברות של טיסה ואתם במקום מוכר, אבל אחר לגמרי. כל מה שנמצא שם מחוץ לעיר הבירה טיראנה, אל תוך ההרים, הוא שקט וריק ובתולי. אם כבר ביקרתם כאן ושם, טסתם על פני הגלובוס ואפילו קצת התעייפתם מכל הקרוואנים הנגררים על הכבישים והיאכטות באגמים, אז באלבניה תוכלו לחוות את איך שאירופה היתה רגע לפני.

המסע שם לא תמיד מפנק וקל. מדי פעם אתה מוצא את עצמך עומד מעל שירותי בול־קליעה, ולפעמים המלון נראה כמו בית ספר. אבל נסיעה באלבניה היא מהטיולים הנדירים שבהם אתה נהנה עד מעל הראש, ובסופם אתה גם שמח לחזור הביתה. טיולים עם ערך דו־כיווני. כאלה שמראים לך לא רק מה שאין לך, אלא גם את מה שיש לך.

אחרי שלושה ימים אינטנסיביים של נוף אלפיניסטי פראי, שלג, ים, מבצרים, בקתות עץ ופסלים של גיבורים לאומיים, אי אפשר לעזוב את אלבניה בלי להרגיש שזה כנראה לא יימשך ככה עוד הרבה זמן. שהקסם של הראשוניות והרוגע עומד לפוג בשנים הקרובות: הרי בעוד דקה, האלבנים המטורללים שהשפה שלהם נשמעת כמו ג'יבריש יקלטו פתאום שהחרא נגמר. הם יבינו איזה מדינה מטריפה יש להם בידיים, יתחילו למצוץ לך את הדם כדי שתוכל לראות את זה, ואז הם יהיו כמו כל מדינה אחרת. בקיצור, עכשיו הזמן.