הדרך לשיווק הסכם מדיני

ישראל לא תצליח להביא את העולם הערבי ואת הפלסטינים בפרט להכרה בלגיטימיות ובמוסריות של הקמתה בשטח שהיה בתחילת המנדט הבריטי בעל רוב ערבי ניכר. זוהי הנחה שיש לאמץ בבסיס כל המשאים ומתנים שיקיימו מנהיגי המדינה.

כמו כן על ישראל להמשיך ולהניח במציאות האזורית והעולמית הנוכחית, כי כוחה מוגבל מכדי להכתיב את הסכמי הקבע שלה או לשמור לאורך זמן את כיבושי מלחמת ששת הימים, מבלי להידרש להקזת דם אחת לכמה שנים ולמחירים כלכליים, חברתיים ומוסרים הכבדים מיכולתה.

בהעדר יכולת צבאית או מדינית של העולם הערבי ל"תקן את העוול ההיסטורי" שנגרם לו לטענתו, כל הסכם חייב לפחות לאזכר את הנרטיבים הערביים כמו "חזרה לגבולות 67'", "ביטול תוצאות התוקפנות הישראלית", "זכות השיבה" ו"הנכבה". זאת באופן שההנהגות הערביות יוכלו לשווקו לציבורים שלהן מבלי לאבד את מעמדן, גם אם בפועל ובאופן משפטי תכנים אלה חסרי משמעות מעשית.

חוסיין מלך ירדן התעקש לחתום על הסכם השלום עם ישראל תחת אותם תנאים שישראל חתמה עם מצרים, אך זה לא הפריע לו להסדיר בפועל את חילופי השטחים והמים באופן שאיפשר את המשך קיומם של אותם יישובים ישראלים בערבה שאדמותיהם גלשו ממזרח לקו הבינלאומי ושמימיהם מגיעים מבארות שישראל קדחה שם טרם ההסכם.

חוזה השלום עם מצרים העניק לה מחדש ריבונות מלאה על חצי האי סיני. כל מאמצי ישראל להחזיק חלק מהיישובים הישראלים בריבונותה - בניית ישובי הדמה על ידי שרון, סוגיית טאבה ואבן הגבול - עלו בתוהו. אך סאדאת הכיר בצורך הביטחוני האמיתי של ישראל לשמור את חצי האי סיני מפורז מכוחות צבא ונשק שיכולים לאיים עליה במתקפת פתע, והיו מחייבים אותנו לקיים נוכחות צבאית לאורך הגבול, שהיתה בלתי נסבלת מבחינה כלכלית וחברתית.

גם בגזרה הסורית ישראל לא תוכל ואף אינה דורשת להחזיק בריבונותה שטחים ממזרח לקו הבינלאומי של 1923. הוויכוח הוא אודות השטחים המפורזים ושימושי המים. סוריה בראשות אסד האב והבן תובעת כי הסכם שלום עם ישראל יתבסס על חזרה לגבולות ארבעה ביוני 1967 על מנת שהשלטון העלאווי יוכל להציג כי "ביטל את תוצאות התוקפנות הישראלית".

כל המעורה בסוגיית הגבול עם סוריה יודע כי קו זה מעולם לא סומן או התקיים באופן יציב לאורך זמן. שטחים רבים מתוך השטחים המפורזים החליפו לא פעם ידיים בין ישראל לסוריה במשך השנים. גם באפשרות הכי פחות מוצלחת מבחינתה של ישראל, חלוקת 65 הקילומטרים הרבועים של השטחים המפורזים (0.2% משטחה של א"י) תשאיר בידי ישראל את החלק הארי. ליתרה אין כל משמעות ביטחונית או אחרת.

מעורבותה הברוכה של טורקיה בתהליך יכולה לענות באופן יצירתי על סוגיית המים. כך שבסיומו של המו"מ ישראל וסוריה יכולות לצאת עם כל תאוותן בידן.

הסוגיה הפלסטינית היא ללא ספק המורכבת מכולן. הפלסטינים חוזרים ותובעים נסיגה ישראלית לקווי 67' לרבות בירושלים, בכפוף לכל החלטות האו"ם מאז 1967. אך באותה הכרזה מוסיף מחמוד עבאס ומביע את נכונותו לחילופי שטחים עם ישראל במסגרת ההסכם.

גם אם ישראל תסתפק בשני האחוזים שעבאס מציע היא תוכל לשמור בריבונותה את כל השכונות היהודיות במזרח ירושלים על 180 אלף תושביהן ולמעלה ממחצית מהישראלים המתגוררים כיום בגדה המערבית. ל"אגן ההיסטורי" בירושלים יידרשו סדורים מיוחדים כדי להבטיח את חופש הגישה ואת חופש הפולחן במקומות הקדושים לשלוש הדתות. ניסיון ישראלי לתבוע ריבונות בהר הבית עלול לשמש דוגמא כושלת להשגת "כותרת", חשובה מהבחינה הדתית, אך חסרת כל ערך מהפן המעשי. ישראל לא תוכל לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית הנתון לשליטה וניהול של הווקף, ולו בדרישה "המינמאלית" הנשמעת מחוגים מצומצמים להקצאת שטח לתפילה יהודית בדרום ההר.

ישראל תידרש להשכיל ולמצוא עם הפלסטינים את הנוסחה המאזכרת את נרטיב השיבה של הפליטים הפלסטינים אך תבטיח כי השיבה לתחומי המדינה הפלסטינית היא זו שבעצם מממשת במלואה את התביעה.

כמובן שמהלכים אלו אינם חפים מסיכון של תביעות עתידיות אם אינם מנוהלים כהלכה. על ישראל למשל, להקפיד בכולם כי הסעיפים המעשיים והפרטניים שבהסכמים יגברו על הכרזות הפתיחה שבם. על הערובות הנוספות להיטמן בחוזקה בהסכמים בדמות פירוז רמת הגולן ופירוז המדינה הפלסטינית מצבא ונשק כבד באופן שהפרתם תאפשר לישראל להגן מבעוד מועד על גבולותיה ותושביה.

אך עיקרם של הבלמים להפרות ההסכם נעוצים יותר בשמירת עליונותה הצבאית של ישראל ובמהלכים הקשורים לבריתות הגנה, לסיוע אמריקני ואירופי, לנוכחות בינלאומית בתפקידים שונים, לפתוח כלכלי אזורי ולנורמליזציה עם העולם הערבי על פי הצעת הליגה הערבית.

אין כל ערובה להצלחה מלאה של מדיניות זו, אך על ישראל כמו גם העולם הערבי, להעדיפה על פני המדיניות האמריקנית - ישראלית של שבע השנים האחרונות. זו הביאה להתחזקותה של איראן עד לכדי סף כושר גרעיני, ולשתי ממשלות בלבנון ושתי ממשלות פלסטיניות שבהן דווקא חיזבאללה וחמאס נותנות את הטון.

שאול אריאלי, חבר המועצה לשלום וביטחון