"אנשי הרוח גזלו את האינטלקטואליות"

ספרו של צבי ינאי, "שלך, סנדרו" המועמד לפרס ספיר נכתב לדברי המחבר בהשראת צרור מכתבים שהיה טמון כאבן שאין לה הופכין, 50 שנה בעליית הגג של דודו. רומן המכתבים הנפלא שכתב לאחיו הצעיר, והופקד בימי מלחמת העולם השנייה אצל משפחה אומנת ועקבותיו נעלמו, מנסה לפענח את הסיבות לנטישתו, ושוזר ציטוטים מאותו צרור מכתבים בהונגרית.

צבי ינאי, מוכר לציבור הישראלי כמנכ"ל משרד המדע ועורך כתב העת "מחשבות". בספר הוא מגולל את פרשת חייו הנפתלת של ילד שהשתייך לתנועת הנוער הפשיסטי באיטליה ושימש פרח כמורה בכנסייה ולימים הפך להוגה דעות משפיע בשיח המדעי והתרבותי בישראל.

אם צריך לחפש השראה בכתיבתם של אחרים הוא מוצא אותה אצל פרימו לוי, בזכות סגנונו הישיר והנקי מהצטעצעות, בזכות המטאפורות השאולות מעולם המדע. כיוון שאינו מחשיב עצמו כסופר, את המשך עיסוקיו הוא רואה בכתיבת ספרים על הטבע, כפי שהוא נחשף באופן חלקי וארעי לעיני המדע. הספר האחרון שקרא הוא "דולי סיטי" מאת אורלי קסטל בלום. "זהו עולם מסויט של מוח קודח שאך מעטים דוגמתו בספרות העולמית", הוא אומר. אם לא היה חי בישראל היה בוחר לחיות על הירח. "זהו מקום רלבנטי מבחינתי כמו כל מקום אחר על פני כדור הארץ", הוא אומר.  

הניסיון להבין את העולם דרך האמנות בלבד או דרך המדע בלבד, הוא חד ממדי

ומתי הבין שהוא סופר? אחרי שלושה ספרים שכתב, שהתמקמו ברשימת רבי המכר בקטגורית ספרי העיון הוא לא יכול שלא לתהות מדוע השאלה נשאלת רק אחרי שספרו הרביעי, "שלך, סנדרו", נכלל בקטגוריה של ספרי הפרוזה.

"אני משער שהסיבה לכך היא ששלושת הספרים הראשונים עסקו במדע ואילו הרביעי לא". הוא אומר ומוסיף, "אינני רואה את עצמי סופר גם אחרי הספר הרביעי, אבל עצם השאלה מעוררת מחשבה ועליה אני רוצה להרחיב. צ'ארלס פרסי סנואו, מדען על פי השכלתו וסופר על פי ייעודו, עמד במחצית המאה הקודמת על הפער העמוק בין מדעי הרוח למדעי הטבע במאמרו המפורסם על 'שתי התרבויות'.

"שתי הקהילות, טען סנואו, דומות זו לזו באינטליגנציה שלהן ובמוצאן החברתי, ואף על פי כן הן הולכות ומתגבשות לשתי קבוצות מקוטבות, החדלות להבין זו את זו. יתר על כן, אנשי הרוח ניכסו לעצמם את תואר האינטלקטואליות. ואכן, הרדי, מגדולי המתמטיקאים בדורו, קבל על כך שהתואר "אינטלקטואלי" לא חל עליו ועל בני דורו – הפיזיקאים הדגולים ראתפורד, דירק ואדינגטון. הרדי צדק. דומה כי אנשי הרוח גזלו מעמיתיהם, אנשי הטבע, לא רק את האינטלקטואליות, כי אם גם את התרבותיות".

"יכול אדם להיות פיזיקאי, כימאי או ביולוג מצטיין, ואף על פי כן הצטיינותו לא תקנה לו מעמד של איש תרבות. סיכוייו של איש מדעי הטבע לזכות בתואר 'בן תרבות' יגדלו ככל שרמת הפורמליזציה בתחום עיסוקו תקטן, או לחילופין – ככל שיגלה בקיאות (אם לא התעסקות ממש) בציור או במוזיקה או בשירה או במחול או בספרות או בתיאטרון.

"יוצא אפוא, שתרבותיות מותנית בגילוי מידה של בקיאות באמנויות, אבל לא בהכרח ידע כלשהו במבנה הכימי של החומרים המרכיבים את העולם או בכוחות הפיזיקאליים המפעילים אותו. ברוח אסימטרית זו, אדם ייחשב תרבותי אם יוכל למנות למשל את הזרמים שהתפתחו בציור בסוף המאה ה-19, אבל איש לא יגנהו אם לא יידע כי בשנת 1897 גילה תומפסון את האלקטרון, תגלית שניפצה את המיתוס היווני הקדום, לפיו האטום הוא יחידת החומר הקטנה ביותר והבלתי ניתנת לחלוקה.

"בן תרבות ישתבח בידיעה כי בשנת 1905 החלה אצל פיקסו התקופה הורודה, אבל איש לא יבוא אתו חשבון, אם לא יידע שבאותה השנה פרסם איינשטיין את מאמרו המהפכני על תורת היחסות המצומצמת – תורה ששינתה ללא הכר את תפיסת עולמנו. אדם יזקוף לזכותו נקודות חיוביות במדרג התרבותי אם יידע שבשנת 1927 מתה הרקדנית המהוללה איזדורה דאנקן, אבל איש לא יחסיר לו נקודות אם יפגין בורות בתגלית המרעישה של האסטרונום אדווין האבל, שנתיים בלבד אחרי מותה של דאנקן, לפיה היקום מצוי בהתפשטות מתמדת ואין לו מרכז.

"עיוות זה מקבל משנה תוקף נוכח העובדה שגם האמנות וגם המדע הם פרשנויות של המציאות. האמנות מציגה תיאור רגשי וסובייקטיבי של החיים, ואילו המדע מנסה להבין את המרכיבים הרציונאליים והאובייקטיביים של המציאות. הגדרתו של קוסטייה את תפקיד האמנות במחזה 'השחף' של צ'כוב, כניסיון לתאר את החיים 'כפי שהם נראים במחשבתנו', תואמת במדויק את תהליך החקירה המדעית, המנסה לתאר את המציאות כפי שהיא נתפשת על ידי התיאוריות המדעיות".

"הניסיון להבין את העולם דרך האמנות בלבד או דרך המדע בלבד, הוא חד ממדי כמו הניסיון להבין את העולם אך ורק דרך המדע או הטכנולוגיה. מבחינות רבות, המדע והאמנות הם שני הצדדים של אותה מטבע, קרי: המציאות. במובן זה שגה סוקרטס כשאמר לפידרוס: 'סלח נא לי הטוב באדם, הרי אוהב אני ללמוד ואילו השדות והאילנות אינם עשויים ללמד אותי מאומה, שלא כבני האדם אשר בעיר'.

"המדע אינו אנטיתזה לשירה, אלא מקבילתה.

האי ודאות אינה פנומן בלבדי של הנפש אלא תכונה יסודית ומובנית של הטבע. חוסר יכולתנו לדעת את האמת הסופית על עצמנו, חלה גם על הטבע בכללותו. המגבלה המוטלת על הידיעה המלאה, מנחה אותנו לנהוג בסובלנות כלפי דעות מתנגדות – אפילו הן נראות לנו שגויות. ארעיות הידיעה, מוגבלותה ויחסיותה הן שלושת העקרונות המשותפים למדעי הטבע ולמדעי הרוח.

"על בסיס משותף זה, ניתן לבנות גשר על פני התהום הפעורה בין שתי התרבויות. הביוכימאי ארווין צ'רגף ניסה לעמוד על שונותה של האמנות מהמדע באמירתו כי שום צייר מלבד פיקסו לא היה מצייר את העלמות מאוויניון בעוד שאת הקוד הגנטי היו מגלים בכל מקרה. אלא שבאותה הנשימה עצמה, ניתן לומר כי את כוח הכבידה כתכונה גיאומטרית של המרחב איש לא היה הוגה זולת איינשטיין. אפשר כמובן לחלוק על אמירה זו. ייתכן שרעיון זה היה צץ בשלב זה או אחר של החשיבה המדעית גם ללא איינשטיין, אבל אין ספק שתורת היחסות הכללית מייצגת תפישה מדהימה וייחודית במקוריותה".