"פחדתי שיסקלו אותי באבנים"

גבר עוזב אישה. וילדה. ובית. עשרים שנה ביחד ופתאום הוא מודיע שהוא הולך. לא טוב לו איתה. ממש לא טוב לו. היא מנסה לעצור אותו. היא מתחננת. ומתחנחנת. ומפצירה. ובוכה. ומשדלת. ומשתדלת. וכלום לא עוזר. לוטובלו הולך והיא נשארת לבד. ולומדת להכיר את עצמה. ולומדת לחיות. בלעדיו. ומתעוררת לחיים. איך נראה הסוף של הסוף ואיך נראית ההתחלה מחדש. על פרידה והישרדות כתבה תמר גלבץ בספרה, "מקופלת", שמתמודד על פרס ספיר של מפעל הפיס.

היא לא מאמינה בהשראה או בהארה או באיזו מכת ברק פתאומית. רק בעבודה שחורה. "ישבתי וישבתי וכתבתי וכתבתי עד שבאיזשהו רגע נאלצתי להודות ביני לביני שאני עמוק עמוק בתוך ספר חדש", היא אומרת. תמיד היתה לה את הדרך שלה במילים. "מילדה ממש קטנה. מאז שאני זוכרת את עצמי המילים היו דרך לבטא אהבה ולהצחיק ולהתקרב, אבל גם כוח ונשק אכזר ורשת הסוואה. מלים הן הכל בשבילי. אני מניחה שזה מה שעושה אותי לסופרת".  

תמר גלבץ. פחדתי שיסקלו אותי באבנים (צילום: ורדי כהנא)

"כש'מקופלת' עמד לראות אור פחדתי שיסקלו אותי באבנים, עד כדי כך הוא נראה לי משונה וקשה לקריאה. ככה שכנראה, אני שופטת די גרועה של עצמי. למרבה המזל, לספרים יש את דרכם העצמאית, אפילו המאגית, לתודעת הקוראים. כי הנה, דווקא הספר הזה זכה להרבה אהבה והרבה קוראים ועכשיו המועמדות...".

השראה היא אולי לא כוח מניע בכתיבה לדידה של גלבץ אבל יש לא מעט סופרים שעושים לה את זה. "אני לא יודעת אם זו בדיוק השראה, אבל אני מאד אוהבת את משטר הכתיבה המחמיר והסגפני של ז'ורז' פרק. הוא פשוט גאון מלים. כילדת בית ספר בחיפה, לעומת זאת, הערצתי בדיוק את ההפך הגמור, את עמוס עוז ואת הדרך שבה הוא מתערסל בתוך העברית במין אהבה שכזו".

כתיבה, כך מסתבר, הוא מעשה יומיומי ולדברי גלבץ בכל רגע נתון היא תמיד שוקדת על משהו. "אני תמיד שוקדת. מנסה. מתלבטת. מזמזמת כצרעה בבית. מסתובבת סביב המחשב. חגה וחגה. וימים יגידו".

אין לה מושג במה היתה בוחרת לו נדרשה לבחור בעיסוק אחר מלבד מלאכת הספרות. "אני בטוחה שלא הייתי שוטרת, נניח, וגם לא נהגת מרוצים אלא משהו אחר שקשור מן הסתם במילים".

כשדעתה מוסחת, כמו בימים אלה, קל לה יותר לקרוא שירה מאשר פרוזה. "השבוע למשל הנחתי את היד באיזו חנות על 'ארבעה קוורטטים' של ת.ס אליוט בתרגום של מאיה בז'רנו. אליוט הוא אחד המשוררים הראשונים ששברתי עליהם את השיניים באנגלית כשהייתי סטודנטית ויש לי זיכרונות סוערים ומתוקים ממנו", היא אומרת.

לכספי הפרס, במידה שתזכה, יש תכנון מובהק. "זה פשוט מאד. לחם וחמאה וקפה וסודה ויין לפעמים. ככל שיספיק הכסף כדי להמשיך לכתוב".

"רק בישראל. תמיד. ולא מתוך פטריוטיות אלא משום שאני זקוקה לשפה העברית כדי ליצור, כדי להתפרנס, כדי לחיות".

היא התחילה לקרוא כמו כולם בכתה א' אבל די מהר הבינה שהיא הילדה המעצבנת עד מוות שמצביעה יותר מדי בשיעורים ומתקנת למורה את השגיאות בדקדוק.

"כשהייתי ילדה ולא היה מחשב או טלוויזיה או כלום, היינו הולכים לספריה יומיום וקוראים את הספר בהליכה בדרך הביתה ונתקלים בעצים ממש מרוב שקיקה ותאוות קריאה", היא מגלגלת זכרונות, "אני לא בטוחה שצרכנו תרבות גבוהה יותר משום שהיינו קוראים את כל הקופיקואים והצ'יפופואים והתוכידסים, אבל חרשנו מאות על מאות מלים כתובות ביום. היום, באורח אבסורדי, ילדים הם גם רבי אפשרויות יותר וגם בורים יותר". 

• לטורים קודמים:
• צבי ינאי