"ההשראה הטובה ביותר היא רעב"
בוריס זיידמן, מחמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר של מפעל הפיס, עונה על רשימת השאלות הזהות שהצגנו למתמודדים
כשטל שני מקבל מהסוכנות היהודית הזמנה לבוא ליריד תרבות ישראל בחבר העמים, ההצעה אינה קוסמת לו. מה לו, "אחד משלנו מלח הארץ", ולמסע התנדבותי לרוסיה. הוא נעתר להצעה רק כשנודע לו שיעד הנסיעה הוא דנייסטרוגרד, עיר הולדתו, העיר שבה היה טל שני, הילד טוליק שניידרמן.
טל שני הוא גיבור הספר "המינגוויי וגשם הציפורים המתות", מאת בוריס זיידמן, שהעפיל לחמישייה הסופית של המתמודדים על פרס מפעל הפיס ע"ש פנחס ספיר.
כמו מרבית המועמדים השנה לפרס, גם זיידמן חש מבוכה עם ההגדרה סופר וכובד משקלה. "בספרות העולמית, אחרי רומן ראשון לא קוראים לאדם סופר. ולכן גם אני עדיין לא רואה את עצמי ככזה. אולי מספר. אולי מחבר. אולי אדם כותב. אבל לא סופר", הוא אומר.
"הבנתי שאני לא גרפומן אחרי שהראיתי את הסיפור הראשון שלי לאשכול נבו והוא הגיב בחיוב ובחום. לימים, הסיפור הראשון הפך לפרק הראשון ברומן. הרומן הראשון. היום אני מנחה סדנאות כתיבה, עוסק בהוראה, מרצה בארץ ובעולם, ובעיקר מתבונן", הוא אומר ומשאיר מקום לתקווה, "אולי כשאהיה גדול אקרא לעצמי סופר או שאחכה שאחרים יקראו לי כך. אם ירצו".
זיידמן: "ניסיתי להגיד את הישראליות שלי בקול חדש" (צילום: קובי קלמנוביץ)
השראה היא מילה חמקמקה ולכן כששואלים את זיידמן על ההשראה לכתיבת רומן הביכורים, הוא עונה: "ההשראה הטובה ביותר היא רעב נפשי. גם פיזי עוזר". השראה היא חיפוש אחר מקורותיה, ולדבריו, היא התחביב העיקרי שלו. "קריאה, ספרות מקור או עולמית, קלאסיקה רוסית במקור, קלאסיקה צרפתית בתרגום רוסי. ההשראה שלי היא האבסורד היומיומי שמתרחש סביב. הפוזה, האינטריגות והסכינאות שחוויתי במחלקות קריאייטיב של משרדי פרסום גדולים.
השלוליות העכורות של הברנז'ה הן השראה מצוינת. טקסי 'קקטוס הזהב' כתיאטרון האבסורד התל אביבי האולטימטיבי.
מכירת ארטיקים בעזרת מין אוראלי ושירותי מונופולים בעזרת שתי בובות. נערות מים, גריפים, עוזרות במאי, סוכנויות ליהוק, סטייליסטיות – כל הקליפות האלה מהוות השראה לחיפוש אחר משהו אמיתי. קלישאה? לא יותר מכל סרט פרסומת שעשיתי. אלה מקורות ההשראה שלי".
מדוע לדעתך נבחר הספר כמועמד לפרס ספיר?
"אולי כי זה קול חדש. אולי כי הוא תופס משבצת ריקה של הקול 'הרוסי' בספרות מקור. ישנם מעטים וטובים כמו מרינה גרולסרנר, אלכס אפשטיין, עינת יקיר, אולי גם אלונה קמחי, שגם אם אינה נושאת אג'נדה רוסית, היא ילידת קייב. ניסיתי להגיד את הישראליות שלי בקול חדש שעוד לא נשמע בספרות מקור. כך לפחות אומרים לי. אני מנסה להאמין למרות שמבחינתי סיפרתי את סיפורם של מיליון אנשים".
זיידמן מגדיר את עצמו כשמרני בכל הנוגע למקורות השראה. טולסטוי, צ'כוב, פושקין וגוגול הרוסים. גם את "הרוסים החדשים" - וסילי שוקשין, יוליאן סמיונוב - הוא מכניס לרשימת הקלאסיקנים שלו. הנציגות הגרמנית ברשימה כוללת את פייכטוואנגר ותומאס מאן, ומצרפת יש את בלזאק, גי דה מופאסאן או קולות "חדשים" יותר כמו ז'ורז' פרק ואנדרי מאקין. השפעות כחול-לבן כוללות את עמוס עוז, יורם קניוק, אתגר קרת, אמיר גוטפרוינד ואשכול נבו. "בטח יש עוד כי אני קורא כפייתי", הוא מכסה פינות.
מהו הספר האחרון שקראת?
"האחרון אחרון היה 'יד ענוגה' של יגאל סרנה. עכשיו אני חוזר אל 'אנה קארנינה'. היום אני קורא כדי לראות איך כותבים. זו מחלה של הרבה כותבים לכן אני חוזר לספרים שקראתי".
אם לא היה חי בישראל היה זיידמן בוחר לחיות בצפון אירופה. "גשם דק. יער. טחב על הקירות. אדמה לחה. ענן. שלכת. שקט. כיכרות עם פסלי פרשים. פעמונים. ארבע עונות כמו שצריך. אלה הקלישאות הכי נפלאות בעיני", הוא אומר. אולי בגלל זה הוא גר בגוש שגב.
כספי הפרס והזכייה, במידה שיזכה, ישמשו לסגירת המינוס. "פעם בחיים להוציא תדפיס מכספומט ולראות שאני בפלוס", הוא חולם בקול, "אם אזכה אנסה בעיקר לתקצב את עצמי לכתיבה של הדבר הבא. אולי להגיד שלום למשכנא, חברתי מזה 15 שנה. אולי חסכון".
בתור אחד שהחל לקרוא להנאתו בגיל שבע ולכתוב בגיל 40 יש לזיידמן מה לומר על תרבות הקריאה בישראל, בעיקר בקרב ילדים. "אולי היא בסופה, אולי בחיתוליה. מה שבטוח הוא שתרבות הקריאה לא שורדת את 'הישרדות' ומתה מ'כוכב נולד'. עם הספר הפך ל'ארץ נהדרת' וגלית גוטמן וגיא זוארץ החליפו את אסטריד לינגרן ואת ז'ול וורן. אולי ג'יי קיי רולינגס קצת בלמה את הטלבּולמיה, אבל רק לתקופה. מקווה לטוב ושהחוצפנים שלנו יחזרו לאות המודפסת במקום".
לפנייה לכתב/ת 
