לשחרר את החינוך מהדת

שרת החינוך יולי תמיר קראה לאחרונה לרפורמים לנצל את כהונתה כדי "לתקוע יתד בחינוך", ולהשיג דריסת רגל משמעותית יותר בבתי הספר, בגנים, במכינות קדם-צבאיות וכיוצא באלו.

לכאורה נשמע כאילו מדובר במהלך מבורך, ובמושגיה של תמיר: חיזוק לפלורליזם. ובכל זאת, כדאי לשים לב שמדובר במהלך פוליטי טיפוסי זול, שכולו דיבורים של "נאורות", "ליברליות", "פלורליסטיות" ושאר מאחזי עיניים, הפועלים לחיזוק מעמדו של דוברם יותר מאשר לשינוי של ממש במציאות.

אמירות מסוג זה הן בבחינת רמז לקהל שבוי: ראו, אני מחוייבת לאג'נדה שלכם-שלי. אין מאחוריהן דבר וחצי דבר עם מימוש כלשהו של שינוי חברתי, פוליטי, כלכלי. הן אינן מצריכות תקציבים גדולים ומאבק באוצר האנטי-חברתי. לכל היותר צריך לזרוק כמה לירות לארגונים העוסקים בנושא ולהרשות להם להיכנס למסגרות בחסות השלטון. הם גם עושים את העבודה בהתנדבות (וזה יותר טוב מאשר לשלם למורים על שעות הוראה). לפנינו דפוס עבודה של פוליטיקאי מצוי: להשיג נקודות זכות לטווח הקרוב במחיר אפסי של מאמץ והשקעה. מבחינה זו לא שונה יולי מלימור, שרצתה את הדגל וההמנון בבתי הספר, ואף לא ממרבית שרי החינוך האחרים.

כך נדחקים לשוליים עובדת קריסת מערכת החינוך והצורך להביא תקציבים גדולים להקטנת כיתות, לבניית בתי ספר וכיתות לימוד, להגדלת משכורות למורים. האחרונים מחייבים מאבק כמעט בלתי אפשרי, שעלול לחסל את הפוליטיקאי/ת בראש משרד החינוך, שיעז לצאת נגד אוצר וממשלה שמנתבים את הכסף למקורבי ותומכי השלטון.

לגופה של ההזמנה לתנועה הרפורמית להיכנס למערכת החינוך והקדם-צבאית: במה תועיל הגישה הרפורמית לחינוכם של הילדים? האם ישתנו הערכים הבסיסיים המוקנים להם כיום? האם תשתנה תוכנית הלימודים? האם יפסיקו ללמד ילדים בכיתות הנמוכות כי אלוהים הוא אל נקמות המצווה את עמו להרוג ולהשמיד עמים שלמים?

דוגמא לשטיפת המוח הדתית-מיליטריסטית ולתכנית האנטי-הומניים, שאליהם אנחנו נחשפים מגיל רך בעיקר בלימודי התנ"ך, קיבלתי באקראי בזכות נכדתי בת העשר. התכוננו יחד למבחן על ספר יהושע, וכך קראנו שם בפרק י' על כיבוש ארץ ישראל, בעזרת ובהנחיית ה': "ואת מקדה לכד יהושע ביום ההוא ויכה לפי-חרב ואת מלכה החרים אותם ואת כל הנפש אשר בה לא השאיר שריד..."

ובלבנה: "ויתן ה' גם אותה ביד ישראל ואת מלכה ויכה לפי חרב ואת כל הנפש אשר בה לא השאיר בה שריד..." ובלכיש: "ויתן ה' את לכיש ביד ישראל וילכדה ביום השני ויכה לפי חרב את כל הנפש אשר בה ככל אשר עשה ללבנה".

ואת מלך גזר שבא לעזור ללכיש "ויכהו יהושע ואת עמו עד בלתי השאיר לו שריד." ואחר כך בעגלונה, ואחר כך עלו בני ישראל חברונה "ויכוה לפי חרב ... ואת כל הנפש אשר בה לא השאיר שריד ככל אשר עשה לעגלון". הם גם עלו דבירה "ויכום לפי חרב ויחרימו את כל נפש אשר בה לא השאיר שריד..." ואת העי שרף יהושע "וישימה תל-עולם שממה עד היום הזה". וכך הלאה, תיאורים של אכזריות מזעזעת ובלתי נתפשת שעליה גדלנו כולנו.

כך הוכשרנו לשנאת יושבי הארץ בעבר הרחוק, ובעקיפין גם לשנאת יושבי הארץ שאליה חזרנו לאחר 2000 שנות גלות. כך התחנכנו על ערכי מלחמה והשמדת עמים.

שינוי אמיתי צריך לשחרר את ילדינו משטיפת מוח של שנאת אדם, המוגדר כ"אוייב" והופך בלא-מודע לתת-אדם, מטיפוח רגשות אלימים כלפי קבוצות בעבר הרחוק ובמציאות העכשווית. לא לנציגי דתות, נאורות ככל שיהיו, ואף לא לנציגי צבא, מחנכים ככל שיתיימרו, אנחנו וילדינו זקוקים.

הכמיהה היא לחינוך של אנשי מעשה ורוח המחנכים לאהבת האדם וערכי השוויון בין בני אדם באשר הם.

ד"ר אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל, מרכזת פרלמנט נשים