להסתתר בין הסדינים זה לא אינטימיות
למדנו להוריד את הבגדים ולהתכסות בשכבות הגנה שאף אחד לא רואה. הוא מוריד לך את החזייה, ושם הגנה מגומי. גם את לובשת הגנה, מחביאה את הרגש בקופסה, תיבת פנדורה של רגשות נצורים. אז זרקת את המפתח, ואפילו די רחוק, הבחור יצטרך להתאמץ מאוד כדי לפרוץ את המנעול החלוד
"אתה יודע?" עניתי, "להסתתר בין הסדינים זה לא אינטימיות, זה פשוט קורה. לא, זה לא רע. לא, זה גם לא ממש טוב. זה פשוט קורה. זה שונה".
למדנו להוריד את הבגדים ולהתכסות בשכבות הגנה שאף אחד לא רואה. הוא מוריד לך את החזייה, ושם הגנה מגומי. גם את לובשת הגנה, מחביאה את הרגש בקופסה, תיבת פנדורה של רגשות נצורים, חלילה לך לפתוח אותה בטעות, או גרוע מזה, מתוך כוונה מטופשת. אז זרקת את המפתח, ואפילו די רחוק, הבחור יצטרך להתאמץ כדי לפרוץ את המנעול החלוד.
כשיעלה אור הבוקר השני, אולי אז הוא יגלה
בינתיים מסובבים איזה מנעול אחר, נכנסים דרך איזו דלת נטרקת. נשיקה ארוכה בעיניים עצומות. זו לא אינטימיות, רק תשוקה. כשיעלה אור הבוקר השני, אולי אז הוא יגלה, שכשאת מתפשטת את לא באמת חשופה. גם הוא לא, כנראה. עניין של אינטואיציה.
אני חושבת לפעמים אם זה רק הדור שלנו שיודע להתנער מבגדים כל כך מהר? קודם מצמידים שפתיים ואחר כך לומדים להחזיק ידיים. התבלבל לנו הסדר, ויש לנו פטנט - נשיקה שוברת שתיקה. מתיישבים על הבר באיזה פאב לנשום קצת פוזה כדי שנוכל לשאוף אותה בחזרה, בעיגולים של עשן. מתרגלים אינטימיות מזויייפת, מסמסים חיוכים.
רק כשנצליח לשתוק באמת, נדע שהתקרבנו. כל כך פשוט, אז למה בעצם מסתבך לנו? רואים זה את זה בבגדי המלך החדשים, לא רואים שום דבר אחר. אולי אם יביט לך עמוק בעיניים החומות, אולי גם יאפשר לך לראות מה קורה אצלו.
דור של אינסטנט, מחפשים דרכי קיצור
ובכל זאת את נעצמת, אינסטינקט של מבוכה או פחדנות, אולי פשוט הרגל. התרגלנו לרוץ מהר, עכשיו "בוא ונחזור לאינטימיות בחדר", אני מזמזמת לי פראפראזה על שיר של שלמה ארצי. צעד אחורה בשביל שניים קדימה. דור של אינסטנט, מחפשים דרכי קיצור, אולי עוד כוס של יין אדום תוציא מאיתנו את כל הסודות.
אני חושבת על מה שאני רוצה לגלות, מה מפחיד אותך, מה עושה אותך עצוב?
אני חושבת על מה שירצה לדעת, האם הוא יודע שטיפות של גשם יכולות לגרום לך לצחוק? אני מבינה שאני לא רוצה לחשוב, אז מתפשטים שוב. בריחה בניחוח של תשוקה. חופש מתעתע, אולי אין חירות טובה מזו, לאפשר לו לגעת ולהרגיש נמסה, זה הרי עובד אפילו לגרגירים של סוכר בקפה שחור מר.
אז איך זה תמיד כשמגיע הבוקר, נשארת בך תהייה אם הוא רוצה אותך כמעט באותה מידה של הלילה שהיה?
יש משהו באור הבוקר, מסתנוור ומפכח, אינטימי מכל אור עמום של נר, מכריח אותך להודות שאת זו את. אחרי שיבשו טיפות האלכוהול האחרונות בגופך, נשאר רק להודות שאת בחורה פשוטה בגופייה ובכפכפי אצבע, יותר שקטה מקשקשנית, עוד אחת בדור של אנשים שיודעים לעשות רעש, אבל מחפשים את השקט שבפנים. כבר אמרתי שהתבלבל לנו איזה סדר?
לפני כמה שנים דרשו פה סקס אחר, אולי בעוד עשור נמצא איכשהו את שביל האבנים הצהובות לחזור בו הביתה למקום שבו ברור שהריגוש האמיתי הוא בפשוט להיות. ואולי אז, כשהאנחות החרישיות של הלילה שעבר יתחלפו בקול ציפורים על הבוקר, ניתן לעצמנו לשתוק בשקט, נפסיק לנסות להרשים ולא נפחד לשעמם בגינם של רגעים פשוטים של חול. רק אז, השתיקה תרגיש לנו נוח. רק כשלא נסיט את המבט, אדע שבאמת הגענו למצב אינטימי.
לפנייה לכתב/ת 
