"אל תיתנו לעו"ס לגסוס"

אמש יצאנו עמיתי העובדים הסוציאלים ואני להפגנה בירושלים, בכדי להשמיע קולנו, בתקווה לעורר ולהעלות את מאבקינו לידיעת הציבור.

כדי לעורר את תשומת הלב של היושבים במשרד האוצר – קראנו קריאות, שרקנו במשרוקיות, ושמנו על פנינו מסכות עליהן רשמנו בכמה לקוחות כל אחד מאיתנו מטפל. השתמשנו במסכות, כי במעמסה הקיימת, קשה לנו להסתכל ללקוחות שלנו בעיניים, כי אנו לא מסוגלים להעניק להם את הטיפול הראוי, כפי שאנו מורגלים, חשים ורוצים...

הנפנו שלטים "הלכה הרווחה", "אני עבד סוציאלי", "בלי עו"סים מה עושים?", "שולחים אותנו למלחמה ללא ימ"ח", "כי אנחנו כבר לא יכולים", "אל תיתנו לעו"ס לגסוס". היינו מעל אלף עובדים סוציאליים

 המחזקים האחד את השני, אולם אף איש ציבור פרט לח"כ נדיה חילו, עובדת סוציאלית גם היא במקצועה, לא הגיע כדי להביע תמיכה במאבקינו, ועל כך תחושתנו קשה, נראה כי אנו לבד במערכה.

אנחנו בעיצומים מזה שמונה שבועות, מחריפים את צעדינו משבוע לשבוע בלב כבד, אולם לא מקבלים את תשומת הלב הראויה של התקשורת והציבור. מדוע? האם כלל הציבור אינו מעוניין לדעת מה מתרחש בלשכות החברתיות ובשכבות האוכלוסייה החלשות?

יתכן, שאת הציבור מעניינות בנושא זה אך ורק כותרות קשות בעיתון על הורים מתעללים ומזניחים, גילויי עריות, ילדים וקשישים בסיכון, אז גם יתכן ותתווסף הערה על מעורבותם של שירותי הרווחה, ספק הערה- ספק האשמה, על חלקם בעוול או על אי עשייה מספקת כדי למנוע את הזוועות.

רבותי, על כך בדיוק אנחנו נאבקים. אין אנו נאבקים על שכר, על אף שזה זעום ומעליב, אין אנו נאבקים על יוקרת המקצוע עליו טרחנו בשנות לימודים באוניברסיטאות המכובדות בארץ, בעודנו עדיין מושמצים בכל הזדמנות בה אדם אינו מרוצה מהשירות שקיבל (בעיקר אם הרחקנו את ילדיו למקום בו הם מוגנים ממנו). אנו נאבקים למען מתן שירות יותר טוב לציבור.

נכון להיום עובד סוציאלי בלשכות החברתיות מטפל בממוצע ב-150 משפחות במקביל, כאשר עובדים בתחום הקשישים מטפלים גם ב-400 מקרים במקביל (כל עובד!). אין ספק כי בתנאים אלו העובדים הסוציאלים אינם מסוגלים לתת מענה הולם לצרכי הפוקדים את הלשכות. אין ספק כי יהיו ילדים, נכים, קשישים, מוגבלים וגם "סתם" אנשים שנקלעו למשבר, אשר יפלו בין הכיסאות, אשר ימשיכו לסבול מהתעללות, עוני, אובדן, אבטלה ועוד.

בעידן בו בכל שבוע אנחנו שומעים על עוד מקרה מזעזע של אם שהתעללה בילדיה, קשיש שנפל קורבן לאלימות,

ואנו רואים את הנוער שלנו מסתובב בחוסר מעש, חוסר גבולות, אלימות גואה ושימוש הולך וגובר בחומרים ממכרים כמו אלכוהול, סמים וגז מזגנים, אנחנו כציבור החי במדינה מתוקנת צריכים לשאול את עצמנו האם נכון להמשיך ולהטמין את ראשנו בחול.

האם נכון לאפשר את העיוות הזה בו אנחנו מתעלמים מהחולה ומהחלש, ומאפשרים מצב בו מי שאמון על הטיפול באוכלוסיה החלשה יותר, קורס תחת עומס לא אנושי ולא מקובל על פי אף אמות מידה בעולם המערבי?.

זעקת העובדים הסוציאלים צריכה להיות זעקתכם – כלל הציבור החלש והחזק כאחד, כיוון שזהו אינטרס לאומי ולא נחלת סקטור קטן באוכלוסיה. הגיע הזמן שנחליט באיזו סוג של מדינה אנחנו מעוניינים לחיות, ואני קוראת לציבור מחד להבין את העיצומים ומטרתם ולא לכעוס על ציבור העובדים הסוציאלים על אי מתן שירות כלשהו, ומאידך לתמוך ולסייע במאבק. מאבקינו הוא המאבק שלכם לעתיד טוב יותר.

לילך שלום פוקס, היא עובדת סוציאלית באגף לשירותים חברתיים בעיריית חולון ומסטרנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב.

גולשים המעוניינים לפרסם מאמרים, הגיגים, מחשבות ודעות אודות החברה בישראל ובעולם, מוזמנים לשלוח לדוא"ל hevra@y-i.co.il ולציין בנושא - עבור מדור "קריאה לסדר". החומרים יפורסמו בהתאם לשיקולי המערכת.

לקריאות נוספות לסדר:

הסוציאליזם לקה בתרדמת - דרושה חלופה

לנכבה, מקשיבים בשקט

אחד במאי, כבר לא רלוונטי?