כוונות טובות מאוד

אקלים תרבותי קיצוני, לא סבלני, גזעני ומאוים שורר בישראל בשנים האחרונות: כל מי שמנסה ליצור בו מתוך ראייה של שני הצדדים לסכסוך הישראלי- פלסטיני, מסתכן מיד באובדן אהדה ובהפחתת הכנסות. מבחינה זאת, "עבודה ערבית" פרץ מחסום מיותר אחד, אבל עוד נותרו המון מהמורות וחומות, מכתשים רחבי-ידיים של אי הבנה וחוסר רצון נרגן, מטופש ונרקיסיסטי, להביט בצד השני ולראות שם בני אדם.

"כוונות טובות", על פי הפרק הראשון שלה, מתעתדת ליצור תמונת עולם טלוויזיונית שבה אפשר ליצור גשר אנושי על פני מרחב של איבה. זו כוונה נאצלת ממש. כל מי שיודע משהו על גזענות יאמר לכם שאפשר לפרק ולפזר את הרעל שלה באמצעות היכרות עם ה"אחר" המאיים כל כך, וב"כוונות טובות" ההיכרות בין קלרה חורי לאורנה פיטוסי תלך ותיבנה בזהירות, כששתיהן ישתתפו בתכנית בישול ישראלית-פלסטינית בהפקתה של אשת טלויזיה שמחלימה מסרטן ורק רוצה להיאחז בעבודה בתור תרפיה.

כבר בפרק האקספוזיציה, בו אתם אמורים ללמוד המון על הדמויות ולהתרשם ממורכבותן, יש אוסף גדול מאד של קונפליקטים אישיים ולאומיים: הנה אמל, הלא היא קלרה חורי, מנהלת מסעדה כושלת ברמאללה, בעוד בעלה מבשל באיטליה: המסעדה כושלת בגלל "המצב", כלומר, האופן שבו כוחותינו בוחרים להגיב על מעשי טרור – בדם, אש ותמרות עשן.

כוונה נאצלת של ממש ליצור גשר אנושי מעל האיבה (צילום: יוני המנחם)

אברהים, אחיה של קלארה, משותק כתוצאה ממעשיהם ומחדליהם של כוחותינו והיא שבה מאיטליה עם בתה כדי לטפל בו, אבל היא קרועה בין האפשרות לחיות כאשה מערבית בת חורין לבין המחויבות למשפחה, והוא – אברהים – קרוע בין נכותו הפיזית לכוחניותו האינטלקטואלית כשהוא כופה על נאדיה, ביתה של אמל, לעטות חיג'אב כשהיא מנגנת בפסנתר.

ויש עוד, אצל הישראלים שבסדרה, ובעיקר קונפליקטים אישיים-משפחתיים רגשיים, ויש גם הצצה מאד ריאליסטית אל אחורי הקלעים של תעשיית הרייטינג והציניות המבהילה שלה, ואולי קשה לקבל בפרק אחד גם החלמה מסרטן וגם נכות ממלחמה, גם שאלות תיאולוגיות ואמוניות וגם אמא סנילית ובן מתבגר שחברתו מגלחת רגליים בסכין של אבא שלו – אבל במבחן התוצאה המצולמת, במבחן הטקסט והמשחק, "כוונות טובות" עומדת בגבורה: זהו הפרק הראשון הטוב ביותר של סדרה ישראלית שראיתי מאז "שבתות וחגים".

אין חלוקה בין טובים לרעים

האיכות מגיעה מן הדיאלוגים ומן הכתיבה של רונית ויס-ברקוביץ', שקפצה כמה כיתות מאז הסכמטיות הבוטה והדביקה של "מרחק נגיעה", ומן המשחק המצוין. אורנה פיטוסי אמינה מאד כאשה באמצע החיים, שמלהטטת בין ניהול מסעדה לניהול משפחה. קלרה חורי לא מפחדת מביטוי קיצוני של רגשות במצבים הקיצוניים איתם היא מתמודדת, וצחי גראד בעיני הוא שחקן כה מורכב ומשובח, שהייתי מוכנה לצפות בו קורא את מגילת העצמאות מתחילתה עד סופה מבלי לזפזפ.

יש עוד משהו, והוא מעניין במיוחד: ייתכן שזו סוף סוף תעודת הבגרות של הטלוויזיה הישראלית, בשבתה כחלק חשוב ומהותי מחיינו במקום הזה. ייתכן שההחלטה לשדר דרמה ישראלית-פלסטינית שאינה נמנעת מטיפול בגווני הסכסוך היא האירוע המחשבתי החשוב ביותר שקרה לטלוויזיה המסחרית בשנים האחרונות.

החשיבות לא תתורגם בהכרח לרייטינג או לאהדה. אורי ברבש, במאי הסדרה, התיישב לענות לטוקבקיסטים בפורום של התוכנית אחרי שידורה, וספג את עביטי השופכין של השנאה באורך רוח מופתי. וזה מה שענה לאחד מהם: "אנחנו לא יכולים להתעלם מהמצב המייסר והבלתי נסבל שבו אנחנו שולטים בעם אחר. לצערי העמוק, זאת עובדה שאי אפשר להתווכח איתה. במידה ותישאר לצפות בפרקים הבאים, תראה שהמציאות שתיארנו היא אכן מורכבת יותר ולא עושה חלוקה של מערבון לטובים ולרעים אלא מנסה להפגיש בני אדם מפוחדים, מבוהלים, זועמים, כואבים ובעיקר - מקווים. אני מאמין באמונה שלמה בזכותנו לחיות כאן, אבל באותה מידה, אני מאמין באמונה שלמה בזכותו של עם פלשתינאי לחיות לצידנו. במילים אחרות: אם לא נלמד לחיות אחד לצד השני אז נהיה תלויים אחד לצד השני".

אני מחזיקה לו אצבעות, וגם לסדרה כולה, בתקווה שהכוונות הטובות ייצאו אל הפועל ולא נתבונן בפלסטינים – על המסך ומחוצה לו – רק דרך כוונות. וכן, אשאר לצפות בפרקים הבאים, לא בשל השקפותי הפוליטיות אלא בגלל שמסתמנת כאן פיסת טלויזיה משובחת.