ראיון עם יוצר להיט הקומיקס ברשת - XKCD
יוצר קומיקס הגיקים XKCD הפך לסלבריטי בגיל 23. הוא לא יודע לצייר, ואיש לא מבין את ההומור שלו. באינטרנט, הוא מסביר, זה מספיק כדי להפוך לכוכב
ביום ראשון אחד בסוף ספטמבר הצטופפו מאות אנשים בגינה הציבורית הקטנה שבקצה רחוב דאדלי בקיימברידג' שבמסצ'וסטס. הם הגיעו לשם מרחבי ארצות הברית, וכמה מהם הגיעו מארצות אחרות, בהן רוסיה ואוסטרליה. הם נכנסו לגינה בשעה 14:38, והשתדלו לדייק. הם לא הכירו זה את זה.
לכינוס המוזר היו אחראים שישה מספרים שהופיעו חצי שנה לפני כן ברצועת קומיקס באתר xkcd.com. "איש גפרורים" שצויר בקווים מרושלים הסביר ברצועת הקומיקס שחלם בלילה על מספרים שמייצגים מקום וזמן. לכמה מאות מהקוראים היותר נלהבים של XKCD זה הספיק כדי לבדוק ולגלות שהמספרים מייצגים את קו האורך וקו הרוחב שנפגשים בפינת הרחובות סיידר ודאדלי בקיימברידג', ואת התאריך 23 בספטמבר. הם חיכו בסבלנות לאותו היום, ובאו.
את רנדל מנרו (23), מחבר הקומיקס XKCD, זה לא הפתיע. זו היתה דרכו לפרסם הזמנה מחתרתית לכנס מעריציו, שבקיאים במתמטיקה, בשפות תכנות ובכתבי חידה. מי שאין לו הבנה מעמיקה בתחומים אלה ממילא לא היה מבין את הבדיחות בקומיקס.
מתוך הקומיקס
אבל מה בקומיקס מעורר מסירות דתית כזאת? הציורים פשוטים והבדיחות מובנות בעיקר למי שבקיאים בגיאומטריה ובמילות השירים של להקות רוק גותי משנות השמונים. בתחתית הדף מופיעה גם אזהרה ש"הקומיקס לא מיועד לתלמידי מדעי הרוח". ובכל זאת, לדברי מנרו יש ל־XKCD חצי מיליון קוראים ביום, ומכירות המרצ'נדייז למעריצי הקומיקס מספיקות כדי לפרנס אותו ואת שני שותפיו שאחראים להפעלת האתר.
את הנתונים הכספיים המדויקים הוא לא חושף. והסיבה להצלחה? לדבריו זו הרשת. "באינטרנט אתה יכול לכתוב לקהל נישה", אומר מנרו בראיון טלפוני. "אתה יכול לכתוב דברים שרק אחוז אחד מהקהל יאהב, אבל אם האחוז הזה ממש יאהב אותם, תוכל להתפרנס מזה".
דמויות פגומות, כמוני
עם זאת, מנרו מתעקש שרבות מהבדיחות בקומיקס ידברו אל כולנו, או לפחות אל הסנטימנטליים שבינינו. הקומיקס שופע רומנטיקה תמימה וטובת לב. דוגמאות לכך הן הציור של הבחורה שמסתובבת בניגוד לכיוון השעון כדי להאט את סיבובו של כדור הארץ ולהאריך בשבריר שנייה את הלילה עם החבר, והבחור שמנסה לפתור את הרגשות שלו כמו תרגיל מתמטי מסובך.
מנרו מעולם לא תכנן לעבוד כצייר קומיקס. "תמיד חשבתי שזה יהיה נהדר, אבל לא ידעתי לכתוב בדיחות ואני לא יודע לצייר", הוא אומר. בכל זאת, היו לו קריקטורות רבות שצייר בזמן שיעורים משעממים באוניברסיטה, והוא החליט לסרוק כמה מהן ולהעלות אותן לאתרו הפרטי. אחת מהן היתה מוצלחת מספיק כדי לקבל המלצה ולינק מהבלוג הפופולרי BoingBoing.
בן לילה, מנרו גילה שיש לו כמה מאות אלפי קוראים. "אהבתי את זה מאוד", הוא מספר. "התחלתי להוסיף רצועות קומיקס באופן קבוע וניסיתי לעשות אותן רצועות טובות, שאנשים ירצו לקרוא. מספר הקוראים החל לגדול וממשיך לגדול מאז". הקומיקס הפך לאוטוביוגרפי למחצה, עם סיפורים על חנונים נבונים, אובססיביים וקצת שרוטים – כמו מנרו עצמו. "אני מצייר דמויות שפגומות כמו שאני פגום", הוא אומר, "אולי בהגזמה קלה".
לא קהל, כת
בקיץ 2006 התפטר מנרו ממשרתו כמהנדס רובוטיקה מתלמד בנאס"א, לאחר שראה שהוא יכול להתפרנס מהקומיקס. במקביל החל לקבל הזמנות לנאום בפני המעריצים שלו במטה גוגל, באוניברסיטת MIT ובכנסי גיקים. המעריצים האלה התגלו כפעילים במיוחד.
פרט להיענות למפגש המעריצים בגינה בקיימברידג' אפשר למצוא ברשת צילומים שמשחזרים רגעים מרצועות הקומיקס, כמו צילום של חבורת אנשים המשחקים שחמט על רכבת הרים. באחת הרצועות הופיעה דמותו של חלוץ תנועת הקוד הפתוח ומממציאי מערכת ההפעלה לינוקס, ריצ'רד סטולמן. סטולמן צויר בקומיקס כסמוראי. כמה ימים אחר כך קיבל סטולמן האמיתי בדואר חרב קטאנה יפנית. "הוא מעולם לא שמע על הקומיקס", צוחק מנרו. "הוא די נבהל".
בתגובה לשאלה אם הוא שואף להכניס את XKCD לרצועות בעיתונים וללכת בעקבות יוצרי גרפילד, סנופי ודילברט, הוא צוחק. "האנשים האלה סבלו! קראתי הרבה על ציירי קומיקס בעיתונים במאה ה־20, וכולם קיבלו שכר נמוך, עבדו בפורמט זעיר בשחור לבן והתערבו להם בכל ההחלטות היצירתיות. זה לא נראה כמו מקום טוב להיות בו", קובע מנרו.
הוא מוסיף: "כשעיתון מסוים מבקש רשות לפרסם את XKCD, אני בדרך כלל אומר להם שזה בסדר, אבל זה לא מה שחשוב לי. כיום הרשת היא מקום הרבה יותר טוב לציירי קומיקס".
לפנייה לכתב/ת 
