זכרונות מהמסע המפרך לירושלם

כאשר הורי אמרו לי "לך עם הדודים לסודאן אנחנו מיד באים", הייתי כולי בן 8. עד אותו יום גורלי, גדלתי במשפחה שחיה בקבוצה. כפר אחד עם 20 בתים בגדלים שונים. ילדים בכל הגילאים שהתרוצצו בשדות ובמרעה.

כשרוח העזיבה לירושלים החלה לנשב, בבת אחת הורגש שינוי מאיים.

אנשים התלחשו ולא דיברו בקול. אורחים באו בחשיכה ונעלמו בחשיכה. למרות כל זאת, חשתי שהאירוע לא נוגע לי ולא הפריע לי, עד לאותו רגע בו אמא נשקה לי על הלחי ונפרדה בבכי נסתר. היא נגבה רבות את עיניה במקנט שלה (חגורת נשים מסורתית ורחבה עשויה מכותנה), קולה רעד והשתנק.

אבא עמד מהצד דומם ומלמל מילות עידוד. הפציר בי להיות ילד טוב ואמיץ. ואני בשלי, כאלו כל זה לא לי. היציאה עם הדודים לא הייתה מוזרה לי. הרי, גדלתי על הברכיים של שלושת הדודים. להפך, הרגשתי שאני חשוב ועוטפים אותי באהבה, הרי הפרידה היא לעוד כמה ימים כפי שהובטח לי, עד שהורי יבואו.

רק שלושה ימים עברו מאז הפרידה, געגועים עזים התחילו לתקוף אותי. בכל הזדמנות הצצתי אחורה כדי לראות שהורי כבר מצטרפים אלינו. קולות הציפורים ורשרוש העצים נשמעו לי כקול אחי הקטנים הקוראים בשמי. עברנו עוד אפיק ועוד הר תלול ועוד סבך של יער, ועוד מקום שהוגדר כמסתור של רוצחים ואנסים. עדיין הורי לא הגיעו.

את מעבר הגבול בין אתיופיה וסודאן עשנו בחשיכה. עד היום אני לא זוכר אם חצינו נהר או גופי נטבל במים עומדים. מיד שעברנו לצד הסודאני הופיעו קבוצת חיילים סודאנים, ומבלי להוציא הגה התחילו להרביץ לדודי. כולנו התכווצנו ככדור ליד שיח קוצני והתפללנו שיניחו לו לנפשו. בת דודתי אלמנש התחילה לזעוק עם כל בעיטה שנחתה על אביה, ועם כל קת של נשק שריסקה את גולגולתו, ומיד התנפלו וסתמו את פיה. היא כבר לא חזרה לדבר מאותו רגע.

מטולטלים בין החיים והמוות

למרות האימה ופחד ששרר וחרף תחושת אין אונים שחשנו, אחד הדודים אזר אומץ ובשפת הידיים ביקש מהחייל שפקח עין עלינו, שאחיו עומד למות, אם לא ימצאו מיד טיפת מים קרים להרטיב את גרונו. ספק אם היה בטוח שהחייל הסודאני שכיוון את הנשק כל אותו הזמן, לא ילחץ על ההדק ויגמור את חייו.

לפתע, המשאית נעצרה והנהג נידב לנו מים קרים מאוד שהיו בתוך עור בהמה. את פיו של דודי הצליחו לפתוח עם גזם עץ מאולתר שנמצא על קרקעית המשאית. מייד כשטיפות המים חדרו אל גרונו הוא השמיע יבבות כתינוק, וניסה לפקוח את עיניו הנפוחות כבלון, אך שוב שקע אל התרדמה.

המשאית שפכה אותנו בשולי העיירה אום רה קובה, שבתיה הבנויים מקש נראו

כארמון אל מול קבוצת האוהלים הצפופים שנפרשו על האדמה החרוכה. אלמנש שקולה נדם מהלם סירבה לאכול ולשתות. היא הייתה הקורבן הראשון שאלוהים לקח, וגופה הרך נקבר בתוך חריץ של אדמה ארורה ללא סימון, מבלי לציין מה הספיקה בחייה הקצרים, ובלי להתאבל עליה מחשש לחיי האחרים שהיו שכובים על רצפת האוהלים.

אני בשלי, הבטחתי לעצמי לשרוד את כל הקשים ולהתגבר על כל הפחדים עד שיגיעו הורי. כל בוקר קמתי ראשון והשקפתי אל המישור הרחוק, עד שהשמים נגעו בהרים המרוחקים. ניסיתי לאמץ את מוחי ועייני ולראות את דמות משפחתי הפוצחת מתוך הרקיע.

נדמה שהדמעות יצרו אפיק על פני האבלים

הימים עברו כנצח, מוות וקבורה הפך מנת חלקם של כל המשפחות. אמהות, ילדים ובעלים הוצאו באלונקות מכל פינה אל דרכם אחרונה. נדמה היה שהדמעות יצרו אפיקים על פני האבלים. כוריי הקברים עבדו ימים כלילות ולעיתים לא הספיקו להכין קברים לכולם.

דודיי שמצאו נתיב בריחה לעבר גדריף (עיירה סודאנית גדולה), שיחדו סודני והוציאו את שארית המשפחה לחוף מבטחים, במטרה להינצל מהתופת. הלילה הקודם לניסיון המילוט, ישבתי לבד עזוב ועצוב, ובלבי החלטתי שעדיפה הבריחה אל הורי גם אם היא כרוך בסכנת חיים, מהמשך הבריחה למקום מרוחק יותר.

כשעוד התחבטתי ביני לביני, התכסיתי בשינה עמוקה מלווה בחלומות איחוד עם בני ביתי.

בחלום הצלחתי לדמיין את פני כל משפחתי כולל את התינוק שרק קראנו לו ממוש (כינוי לתינוק), והתענגתי על קול הבהמות שיצאו כל בוקר מהרפת והדיר, לעוד יום של מרעה.

רק כשגופי נחבט ונגע במתכת הקרה של המשאית שעמדה מאחורי האוהלים בחשיכה, נקטע חלומי והוחזרתי באחת למציאות הבריחה הנוספת. הדודים שוב, עבדו במהירות. קשרו קשרים ודאגו שבהרקולס הקרוב שיבוא מישראל וינחת בשום מקום על אדמת סודאן, אנחנו או חלק מאתנו נהיה בו. וכך היה.

מאותם ימים ומזה 25 שנה אני עדיין מחכה לאימי, אבי, אחי וממוש שהיה על גבה של אימי. סבתי ז"ל ואחותי שניצלו בנס, הגיעו מאוחר יותר. הן סיפרו לי שמילותיה אחרונות של אימי היו השם שלי. יכול להיות שלבה נשבר בגללי. לעולם לא אדע.

יום הזיכרון ל כ-4,000 איש אישה וטף שנספו בדרכם מאתיופיה דרך סודאן אל ישראל, שיצוין ב-2/6/08, רק מעצים את זיכרונות הילדות האבודים שלי כשל אחרים גם.