גילויים ארכיוניים חדשים על מלחמת העצמאות
גילויים ארכיוניים חדשים החושפים את הגורמים שהביאו את היישוב היהודי לשנות את אסטרטגיית הלחימה שלו ב-1948
פרופ' אלון קדיש, מהחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, חשף אמש סיבות שלא נודעו עד כה, לשינוי באסטרטגיה הצבאית של היישוב היהודי בחודשים שלפני סיום המנדט הבריטי. ממחקר שערך פרופ' קדיש בארכיון המדינה הבריטי ובארכיונים צבאיים עלה, כי השינוי באסטרטגיה הצבאית של היישוב התרחש בגלל סדרה של שינויים בפריסה של הצבא הבריטי בארץ ישראל לפני יציאתו. קדיש הציג את תוצאות מחקרו, בכנס של מכון טרומן למען קידום השלום באוניברסיטה העברית. הכנס התקיים לציון 60 שנה למדינת ישראל ו-40 שנה להקמת המכון.
כל עוד ישבו הבריטים בארץ, טוען קדיש, המדיניות הצבאית של היישוב בעקבות החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה הייתה תגובתית באופייה: "נלחם רק באלו שנלחמים בנו" אמר אז דויד בן-גוריון. אך הפריסה מחדש של הצבא הבריטי החל מפברואר 1948 לא השאירה ליהודים הרבה ברירה, והם נאלצו ליזום התקפות מקומיות, בהן הביסו בהדרגה את ערביי הארץ עוד לפני סיום המנדט ולפני פלישת מדינות ערב.
האלימות שהתלקחה בין הערבים ליהודים בארץ לאחר אישור תכנית החלוקה באו"ם, העמידה את הבריטים במצב בעייתי. היחידות הצבאיות של הבריטים צומצמו או נסגרו ולכן היה להם קשה להתמודד עם האיומים הביטחוניים עליהם. כך למשל, הוחלפה החטיבה הדרומית בכוח גדודי מצומצם, שהתפרס ברובו על כביש החוף, ובכך הניח ליהודים ולערבים לפעול בחופשיות ברחבי הנגב. הצבא הבריטי דבק במדיניות שהוכתבה על ידי האינטרסים וההעדפות הפנימיים שלו, יותר מאשר כחלק מקונספירציה לעזור לצד אחד כנגד האחר. בעקיפין, הביאה התנהגות הבריטים ללקיחת יוזמה מצד הישוב היהודי, אשר קבעה את תוצאות המערכה.
ערך אנציקלופדי
מלחמת העצמאות
(נקראת גם מלחמת השחרור או מלחמת הקוממיות), המלחמה שניהל היישוב היהודי בארץ על המשך קיומו ועל עצמאותו המדינית בעקבות החלטת האו"ם 181 על חלוקת א"י, ב-29 בנובמבר 1947.
דוגמא אחת ממחישה כיצד השינוי בפריסת הבריטים הביא לשינוי באסטרטגיה הצבאית של היהודים. ב-23 בפברואר 1948 אסר הצבא הבריטי על יחידותיו להשתמש בדרך הראשית לירושלים. נוכחות הבריטים הייתה חיונית למעבר השיירות היהודיות ולאבטחת צינור המים וכבלי הטלפון שחיברו את ירושלים עם שאר הארץ, אולם הנפגעים הרבים שספג הצבא הבריטי מהתקפות הערבים הביאו להחלטה להעביר את כל התנועה לכביש בית אור (בית חורון), באזור הנשלט על ידי הערבים.
ההחלטה של הבריטים להפסיק להגן על הכביש מטעמים פנימיים, אפשרה לערבים להסלים את התקפותיהם על השיירות עד כדי חסימת הדרך, ואילצה את היהודים לעבור למתקפה כדי לפתוח את הדרך לירושלים. עד ל-15 במאי הצליח ארגון ה"הגנה" להשתלט על הרכסים ועל הכפרים הערבים בין באב-אל-וואד לירושלים ולהביס את הכוח הפלסטיני העיקרי, "החטיבה המזרחית של הג'יהאד הקדוש".
"לא המדיניות האמריקאית באו"ם היא שהובילה את היהודים לשינוי האסטרטגיה" טוען פרופ' קדיש. "היה זה רצף של החלטות חד-צדדיות מצד הצבא הבריטי, לפרוס מחדש את כוחותיו בארץ במטרה להפחית את החיכוך עם הצדדים הנאבקים. אסטרטגיה זאת הביאה למעשה להעצמת הלחימה בין היהודים לערבים. הנסיגה לא השאירה לכוחות היהודים ברירה אלא לקחת יוזמה" הוא מוסיף.
כתוצאה מכך, כשעזב אחרון החיילים הבריטים את ארץ ישראל, כבר הייתה המדינה יהודית עובדה מוגמרת והכח הערבי-פלסטיני כבר הובס. היישוב היהודי מימש את החלוקה באמצעות הכוח הצבאי שלו מוקדם יותר ממה שהוא עצמו ציפה.
לפנייה לכתב/ת 
מלחמת העצמאות. חילופי שבויים במשטרת לטרון
צילום: לע"מ
