כשאת לא אומרת לא

אני לא אוהבת את המילה "לא". בעצם, מי כן? "לא" היא מילה כל כך חזקה ומסרסת. רצית לעשות משהו, ואוסרים אותו עליך. ביקשת משהו, ואומרים שלא תקבל אותו. אבל למרות העובדה שהמילה "לא" היא מעצבנת, אנחנו משלימים עם קיומה משום שהיא נחוצה והכרחית, ומפני שאין שום דרך להסתדר בלעדיה.

האומנם? מסתבר שהיפנים דווקא מסתדרים בלעדיה יופי. עובדה, ביפן לא אומרים "לא". ספרי הלימוד יטענו שיש מילה כזאת וגם יסבירו שהוגים אותה "איאה", אבל אותם ספרים יהיו גם הפעם האחרונה שתיתקלו בה.

השימוש במילה "לא" נחשב ביפן לגס רוח, בלתי מנומס ולא תרבותי. יפני ישתמש במילה המפורשת "איאה" אך ורק כשיישאל שאלה עובדתית שהתשובה עליה היא "לא" (וגם אז לא תמיד). יחד עם זאת, יפן אינה שטח הפקר שהכל בו מותר. להיפך אפילו: זוהי מדינה שופעת איסורים, הן חוקיים והן חברתיים. אבל איך, לעזאזל, אפשר לסרב למישהו בלי להגיד "לא"?

כשאת אומרת לא

הבנתי את זה לראשונה ביום שבו ניסיתי לסרב להעביר שיעור אנגלית נוסף. "לא נוח לי בשעה הזאת" אמרתי למעסיקה היפנית שלי,"תוכלי לבקש מהתלמיד שיגיע בשעה אחרת?" "כן", היא ענתה מיד. לרגע שמחתי, אבל אז היא המשיכה: "אך זה יהיה מסובך". "מסובך אבל אפשרי?" שאלתי בתקווה, והיא ענתה: "כן... אבל זה כנראה לא יתאים לו". "אולי תנסי לשאול בכל זאת?" מלמלתי, מתחילה להבין שאני נתקלת בקיר אטום. "כן," היא אמרה שוב. "אבל הוא אמר שהוא מעוניין בשעה הזאת". לכל מי שמעורה בניואנסים של התרבות היפנית כבר ברור שבשלב הזה המעסיקה למעשה צורחת עלי "לא, יא חתיכת פרה מטומטמת!", אבל מרבית הזרים שמגיעים ליפן אינם מודעים לעובדה הזו, מה שיוצר אי הבנות רבות בינם לבין היפנים.

אילו מדובר היה בבעיה ספציפית עם המילה "לא" - דיינו. הבעיה היא שזה לא נגמר כאן. כדי לתקשר עם היפנים כמו שצריך לא מספיק לדעת את המילים (משימה קשה בפני עצמה), צריך להבין שמדובר בשפה ייחודית בעלת שלל ניואנסים. ההנחה המקובלת היא שהיפנית התפתחה באופן עצמאי ובלי קשר לשום שפה אחרת, כויום דוברים את השפה היפנית ללמעלה מ-140 מיליון אנשים ברחבי העולם. היפנים נוהגים להתגאות בזה שהשפה שלהם עקיפה ופתלתלה, ושבתקשורת ביניהם הדברים שאינם נאמרים חשובים לעיתים אף יותר ממה שנאמר.  

לא אומרות לא (צילום: איי פי)

אז איך אפשר בכל זאת להסתדר עם השפה והמנטליות השונות האלה כשמדברים עם היפנים? אם אתה זר שמגיע ליפן, בין אם אתה דובר אנגלית או יפנית, רצוי שתקפיד על ארבעת היסודות העיקריים לתקשורת ביפן, אותם יסודות המשמשים את היפנים בינם לבין עצמם: א. הימנע מהלבנת פנים; ב. הייה צנוע; ג. חסוך בפרטים; ד. הבע הסכמה נלהבת ללא הרף, לא משנה כמה הבנאדם שמדבר איתך דפוק וכמה הרעיונות שלו אידיוטיים.

אל תלבין פני חברך

אחד מערכי היסוד של התרבות היפנית הוא שמירה על ההרמוניה, ערך שמתבטא בין השאר בהתחשבות ובמתן כבוד לזולת. הערך הזה חדר גם לשפה ולאופן הדיבור, ולכן במהלך שיחה יקפיד היפני שלא להעליב את בן שיחו, ולו בטעות. זו הסיבה לכך שהיפני לעולם לא יאמר "לא" בצורה ישירה, וישתדל להימנע מכך גם כשמדובר בשאלה עובדתית גרידא. כשיפני ירצה לסרב לבקשה שלכם או להעיר את תשומת לבכם לכך שביצעתם טעות, הוא יעשה את זה בעדינות. לעיתים בעדינות רבה כל כך, עד שלזר שאינו מעורה בנבכי התרבות יהיה נדמה שאומרים לו "כן" (מספרים שב-1969 אמר ראש ממשלת יפן אייסאקו סאטו לנשיא ניקסון ש"יעשה כמיטב יכולתו" להגבלת ייצוא הטקסטיל. סאטו התכוון לומר "לא", המתרגמים האמריקנים פירשו את זה כ"כן").

"זה מסובך מאד", יאמר היפני שרוצה לסרב, או "אולי עדיף שננקוט בדרך אחרת". פעמים רבות יקרה שיפני שרוצה לסרב יתחיל את המשפט שלו ב"כן". זה לא אומר שהוא מסכים, זו פשוט התניה תרבותית, חינוך להסכמה אוטומטית (זוכרים את היסוד "הבע הסכמה נלהבת?" נגיע לכך בהמשך).

בנוסף לאיסור הלבנת הפנים, לא פחות חשוב לחלוק כבוד לאדם שמדברים איתו. לשם כך קיימות ביפנית הרבה מאד מילות נימוס (אומרים שהאסקימוסים המציאו מאה מילים לקרח. אם ככה, היפנים המציאו לפחות 72 אלף ל"תודה", "סליחה" ו"בבקשה"...). בנוסף, בשפה היפנית קיימת הטיה שלמה ומיוחדת לדיבור מנומס. אומנם אפשר למצוא פניות נימוס מיוחדות גם בשפות אחרות, כמו בצרפתית למשל, בה נוקטים בלשון רבים בפניה מנומסת, אבל אצל היפנים מדובר בתופעה יוצאת דופן בהיקפה של מערכת דקדוקית שלמה ומסועפת.

הייה צנוע

מגיל צעיר מחנכים את היפני שלא להתבלט, להיות חלק מהעדר. התבלטות, שלא לומר התרברבות, נחשבות להתנהגות חברתית לא מקובלת. הצניעות הכפויה הזאת משתרבבת גם לאופן הדיבור ומתבטאת בעיקר בכך שהיפני ישתדל שלא להיות נחרץ ובטוח מדי בעצמו. כשהאדם היפני ידבר איתכם על משהו הוא יעדיף בדרך כלל לומר שהוא "חושב", או "מניח", או "מעריך", גם אם הוא בטוח לגמרי במה שהוא אומר. "אני חושבת שכאן שמים את שטרות הכסף" אמרה לי המעסיקה שלי בפעם הראשונה שהראתה לי איך להשתמש בכספומט יפני, שבו היא משתמשת מידי יום. לזה הצלחתי להתרגל אחרי כמה זמן, אבל מה שאני עדיין לא מצליחה להבין זה מתי היפנים באמת לא בטוחים לגבי משהו...

שיטה נוספת בה נוקטים היפנים כדי להוסיף לדבריהם חוסר נחרצות היא לומר בסוף המשפט את המילה "נה", שפירושה "הלא כן?". היפנים משתמשים במילה הזאת כמעט בכל שיחה, ולו הקצרה ביותר. "יום יפה היום, נה?"  

קמץ במילים

תלונה נפוצה בקרב זרים דוברי יפנית היא שגם אם הבינו כל מילה במשפט, הם עדיין לא תמיד מצליחים להבין את כוונת הדובר. זאת מכיוון שיפנית, בניגוד לרוב השפות, היא שפה עקיפה. ישנם אלמנטים רבים שנהוג שלא לציין במפורש במשפט, אלמנטים שנחשבים לחשובים מאד בשפות אחרות. הנושא, למשל. בעוד שבעברית ובאנגלית הוא נחשב לחלק החשוב ביותר במשפט, ביפנית לא מציינים אותו כמעט בכלל.

וזה לא הכל: ביפנית גם אין הבדל בין הווה לעתיד, צורת הפועל אינה מלמדת אותנו מגדר או מספר, בכתיבה המילים לא תחומות באמצעות רווחים. בנוסף, יפנית נמנית על השפות בהן הפואנטה של המשפט – הפועל שלו – מופיע רק בסוף, אחרי כל הפרטים הקטנים. התוצאה של כל הדברים האלה היא שכדי להבין משפט ביפנית יש להאזין בזהירות לכל מילה, ולעיתים אף לערוך מגוון ניחושים מושכלים שישלימו את התמונה החסרה.

אם הזרים מתייחסים ל"חורי המידע" האלה כחסרון של השפה – הרי שהיפנים דווקא מתגאים בתכונות האלה של השפה שלהם. בתור מי שחיו הרבה שנים כמו משפחה אחת, על מדינת איים מבודדת והומוגנית בעלת ערכים משותפים, נהנים היפנים להתגאות ביכולתם להבין את בן שיחתם בלי הרבה מילים.

הסכם, רצוי ללא הרף

השפה היפנית היא Confirmation Language, ולא רק במובן שאתה נמנע מלהגיד "לא". אתה גם אמור להסכים, רצוי בהתלהבות יתרה וללא הרף, עם כל דבר שבן שיחך אומר. אם תאזינו לשיחה אקראית בין שני יפנים תבחינו בכך שחלק נכבד ממנה מורכב מהמילים "האי" (כן) ו"סו" (אכן כך). אחד הדברים שנשמעים הכי מצחיק לאוזנו של הזר הוא משפט ההסכמה הגורף "סו סו סו סו סו!". למי שרוצה לדמיין, שיחה טיפוסית בין שני יפנים נשמעת מהצד בערך ככה:

יפני א': *משפט ביפנית*

יפני ב': <מהנהן במרץ> "האי... סו סו סו!"

יפני א': *עוד משפט ביפנית*

יפני ב': <ממשיך להנהן במרץ> "האי, האי, האי..."

יפני א': *ממשיך לדבר*

יפני ב': "סו, נה? סו סו סו סו סו!"

רגע של מחלוקת חריפה ביפן (צילום: איי אף פי)

ואיך אומרים "אני אוהב אותך"?

התשובה היא: לא אומרים! בשפה היפנית לא אומרים "אני אוהב אותך". הסיבה לכך היא בעצם אותה הסיבה שבגללה נמנעים היפנים מלומר "לא" - המשמעות קיצונית מדי. אם המילה "לא" נחשבת לגסת רוח מדי ופוגעת ברגשות האחר, הרי שהאמירה "אני אוהב אותך" נחשבת לאינטימית מדי. לכן אפשר להשתמש בה בהקשרים רומנטיים או עם קרובי משפחה מדרגה ראשונה, אבל בכל מה שנוגע לקשרים אחרים, כמו עם ידידים או קרובי משפחה רחוקים – בשום פנים ואופן לא. יפני שירצה להביע אהבה לידידיו או לקרוביו הרחוקים ישתמש בפועל המחייב פחות "suki desu" – to like, או daisuki desu – to like very much. ככלל, נוטים היפנים לקמץ במחוות ישירות של אהבה וחיבה, בעיקר בפומבי אבל לא רק. 

יקירתי, אני מאוד מעריך אותך (צילום: ויז'ואל/פוטוס) 

השפה היפנית כל כך מושפעת ומשפיעה על האופי ודרכי ההתנהגות של היפני, שלפעמים מעניין לראות כיצד האופי שלו מסוגל להשתנות כשהוא דובר שפה אחרת, ישירה יותר. לעיתים קורה שמרוב הרגל לשפה היפנית כופת הנימוס והעקיפות, ייטה היפני שמשתמש בשפה אחרת להיות ישיר וחסר נימוס יתר על המידה, אפילו שלא במתכוון. כך קרה למשל לפני כמה ימים, כשביקשתי מאחת הילדות הקטנות שאני מלמדת להתיישב במקומה. היא, מצידה, תלתה בי עיניים קטנות וחמודות, חשבה רגע, ואז אמרה בקול נחוש: "No!"

ובאותו הרגע, לבי נמלא בגאווה. מי היה מאמין? מסתבר שבסיטואציות מסויימות, אפילו אני אוהבת לשמוע את המילה "לא".

• לאתר הבית של דנה