בירת האפליה
למרות שהבירה חוברה לה יחדיו ישנם הבדלים עצומים בין שני חלקי העיר. בירוקרטיה, חינוך לוקה בחסר ושירותי ארנונה ורווחה מצומצמים מאוד הם חלקם של תושבי ירושלים, המתגוררים במזרח העיר. נירית מוסקוביץ', דוברת האגודה לזכויות האזרח מציגה סקירת מצב חגיגית
ירושלים לובשת חג. חומת העיר העתיקה מוארת בזרקורים אשר משווים לה מראה קסום, שילוב של ישן וחדש, מסורת ומודרנה. בבתי הספר ברחבי ישראל לומדים הילדים על שחרור ירושלים, על הבכי של הצנחנים. עיר הבירה שאוחדה מחדש. תל אביב היא אמנם בירת העסקים והבילויים, אבל בכל זאת, יש גאווה קלה בלהיות ירושלמי ולחיות בעיר הבירה.
או שלא.
עבור שליש מתושבי ירושלים, הפלסטינים תושבי ירושלים המזרחית, ה- 2 ביוני הוא התאריך שמסמל את הפיכתם לאנשים לא רצויים בבתיהם, למרות שהמשיכו להתגורר באותם כפרים בהם חיו במשך דורות. מדינת ישראל הכריזה על אדמותיהם כעל שטח ישראלי ונתנה להם תעודות תושב, אבל כבר 41 שנה שהיא מזכירה להם, באינספור דרכים יצירתיות, כמה אכזרי יכול להיות הממסד.
כמעט בכל תחום שבו יש לרשויות יכולת להשפיע על חייו של האזרח הקטן, פועלים משרדי הממשלה כדי לדכא ולפגוע באוכלוסייה, במעשה או במחדל. "שירות לאזרח" הוא לא חלק מעולם המושגים כאן. די לעיין בכמה נתונים מספריים, כדי להבין את הסיפור כולו:
מאז 67' הפקיעה ישראל למעלה משליש משטחה של ירושלים המזרחית, שהיה בבעלות ערבית פרטית. על הקרקעות שהופקעו נבנו למעלה מ- 50,000 יחידות דיור לאוכלוסייה היהודית, ואף לא יחידה אחת עבור האוכלוסייה הפלסטינית. לעומת זאת, כאשר פלסטינים בירושלים המזרחית מבקשים לבנות בית, גם אם הוא על קרקע שבבעלותם, ברוב המקרים הם לא יקבלו רישיון בנייה. עיריית ירושלים מקפידה להשאיר שטחים פתוחים במזרח ירושלים, חבל רק שערימות האשפה בצדי הדרך והביוב הזורם פוגעים בפסטורליה.
העוני בירושלים המזרחית הוא סטנדרט. כ- 67% ממשקי הבית מצויים מתחת לקו העוני, לעומת 21% בלבד במערב ירושלים. ובכל זאת, במערב העיר יש הרבה יותר תקנים לעובדים סוציאליים. בירושלים המזרחית, העובד הסוציאליים קורסים תחת העומס: עובד סוציאלי בירושלים המזרחית מטפל ב- 190 תיקים בממוצע. לשם השוואה, במערב העיר, עובד סוציאלי מטפל בממוצע ב- 110 תיקים בלבד.
מצב החינוך בכי רע. בבתי הספר הממלכתיים שוררת רמת צפיפות בלתי נסבלת. לא מפתיע, בהתחשב בכך שקיים מחסור של 1,500 כיתות לימוד. ילדי מזרח ירושלים ששפר עליהם מזלם, יוכלו להצטופף, 3 בכל שולחן, בבתי ספר עירוניים הממוקמים בתוך מבנים מוזנחים ומסוכנים. התלמידים שלא התקבלו לבתי הספר של העירייה בשל מצוקת המקום, ילכו אולי לבתי ספר פרטיים, או כפי שקורה ברבים מהמקרים – ינשרו מהלימודים. ואכן, אחוזי הנשירה מבתי הספר מבהילים: כ- 50% מהתלמידים. רק לשם השוואה, במערב העיר עומד אחוז הנשירה על כ- 7%.
לא בכל התחומים זוכים תושבי ירושלים המזרחית להתעלמות. במה שנוגע לתשלומי ארנונה וגביית חובות, הם זוכים ליחס חם במיוחד מהמשטרה: מחסומי גבייה רנדומליים מוקמים פה ושם, מעכבים את התושבים בדרכם לעבודה או לבית הספר. לעתים נעצרים התושבים או שרכביהם מעוקלים במפתיע, אם במקרה עומד נגדם חוב לעירייה או לחברה פרטית. פה ושם שומעים על תקריות אלימות של מג"ב, לפעמים מישהו נהרג.
המציאות היומיומית של תושבי ירושלים המזרחית היא מציאות שעוצבה על ידי ממסד אטום, לעתים אכזרי, שבמשך 41 שנה מעדיף לראות בירושלים המזרחית ובתושביה "בעיה" או לחלופין, "קלף מיקוח" אסטרטגי. בינתיים, עבור אותו שליש מבין תושבי העיר, ירושלים היא בירה של אפליה ואי-צדק.
הכותבת היא דוברת האגודה לזכויות האזרח.
לפנייה לכתב/ת 
ירושלים
צילום: חיים צח
כיכר ציון ירושלים
צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ
מומלצים
