רשע מה הוא אומר?

"נוטות החסד" יצא לפני כמעט שנתיים בצרפת. הסופר, האנונימי יחסית, הוא יהודי אמריקאי שכותב בצרפתית, שסיפר בראיונות כי כתב אותו בלהט שלקח ארבעה חודשים בלבד. הספר עורר סערה מרגע צאתו לחנויות. היו שהיללו אותו, היו שחשבו שהוא משוקץ. הספר נמכר ותורגם לעשרות מדינות ושפות, ביניהן ישראל, בה הוא נחשב לספר שעלויות התרגום שלו - כ-50 אלף דולר על פי הדיווחים - היו היקרות ביותר. בצרפת זכה הספר לשני פרסים ספרותיים יוקרתיים ביותר: הגונקור ופרס האקדמיה הצרפתית. 

מה מניע אדם כג'ונתן ליטל, בחור יהודי אמריקאי שכותב בצרפתית, להקדיש שנים מחייו כדי להיכנס לעורו של קצין אס.אס., רוצח מתועב, שגם בחייו הפרטיים אינו מגלם את השכן הטוב מלמטה. ומה יניע אתכם להשקיע שעות רבות של קריאה וגם כ-150 שקלים כדי להתבשם במעשה הספרותי הזה? התשובה לכך, גם אם נציע בהמשך אחת, אינה חד משמעית, כי הרי לא קל ופשוט לצלוח את 900 העמודים של "נוטות החסד" וגם את "הפולמוס", ספרון המצורף אליו.

מקס אואה, קצין אס. אס., גיבור ספרו של ג'ונתן ליטל, נותן את הטון מיד עם תחילת הספר. כבר במילים הראשונות הוא מנסה לקבוע את כללי המשחק. "אחי בני האדם, תנו לי לספר לכם איך זה קרה..." בפניה מכובדת זו, הוא מכניס עצמו למשפחת בני האדם ומדבר אליהם, מתוכם, עליהם. כמו אומר: אני בספר זה דמות אחת, מקס אואה, כי במקום זה הוצבתי, כך נולדתי, אבל יכולתי להיות דמות אחרת ואתם הקוראים, אחי, עשויים הייתם להיות כל אחת מהדמויות אבל במיוחד גם אני. – "אני אדם כמו כל היתר, אני אדם כמוכם, כן כן, אני אומר לכם שאני כמוכם!"

שבע השנים הרזות

בכתיבה צפופה, עמוסה בפרטים, ידענית, בטוחה, מוליך ליטל את גיבורו בשבעה פרקים. הפרק הראשון עכשווי – מקס אואה הוא איש תעשייה, בעל מפעל תחרה, בעל משפחה, הכותב למגירה את ספור המלחמה, מנקודת מבט של רוצח האומר : "מעולם לא ביקשתי להיעשות רוצח, אילו יכולתי הייתי עוסק בספרות".

ואכן בראיונות שהעניק ליטל לאחר פרסום הספר הוא מדגיש שלדידו הגישה הנכונה לקרוא את השואה אינה הגישה הרואה באנטישמיות את הכוח המניע העיקרי להשמדה, אלא הגישה הגורסת שלא גובשה תוכנית השמדה אלא הייתה קריאה, אינטרפרטציה של מערכת בירוקרטית תחרותית את שיגיונותיו של מנהיג כריזמטי, דהיינו השחקנים במערכת התחרו בינם לבין עצמם למציאת פתרונות ובכללם רצח עם כדי לספק את רצונותיו של מנהיג שלא גיבש ולא כפה מלכתחילה תוכנית שטנית.

ארכיון לפשעי הנאצים בבאד ארוסלן  (צילום: AP)

גם אם נתעלם לרגע מהמסה הכבדה של ספר המבקש לשחרר את עצמו מכבלי "האמת ההיסטורית", על אף שהוא נאחז בה, פורט אותה לפרטים ומשלים אותה כשהיא אינה מספקת את הסחורה.

גם אם נתעלם לרגע, גם, מההיבט האסתטי של הספר, המדלג כרצונו ולעיתים נדמה בלי יד מכוונת בין צחיחות של ספר היסטוריה, לבין מונולוג בגוף ראשון, נרטיב וולגרי, חשוף, פורנוגראפי, אפשר להאמין לליטל שהתיאורים הפלסטיים והצבעוניים, לא נעשו כדי לשרת איזו שהיא אסתטיקה של האימה, אינם כאן בגלל משיכה אפלה ל"רע" אבסולוטי, אלא הוא נוהג כך משום שהדמות כופה זאת עליו, הניתוק הרגשי של אואה מתחזק בשל כך, ומחריף דווקא משום שבעניינים אחרים - תיאורי נוף, דיונים אתניים, פילוסופים, דתיים, הוא נוהג בצורה לגמרי אחרת, איש התרבות אואה נקשר ביתר קלות לאלמנטים אלה.

לא בורג

אואה אינו בירוקרט כמו אייכמן, בורג קטן במערכת (ראה גישתה של חנה ארנדט), הוא גם לא קצין אס. אס. צמא דם (אותו בקלות אפשר להוקיע), הוא מעיד על עצמו שהוא הומניסט: משפטן, אוהב ספר. אבל באותה נשימה ארוכה הוא מתגלה כהומוסקסואל לטנטי, בוגד שרוצח את חברו הטוב ביותר, חוטא בגילוי עריות, ואף רוצח את אימו ואביו החורג.

זהו ספר חשוב. מאוד. מתיש. מאוד. קראתי אותו, לצערי, פעמיים, פעם אחת כבר לפני למעלה משנה בצרפתית ועכשיו בעברית. הוא מגעיל, הוא מחלחל, נדבק, מטלטל, בשתי השפות. ליטל שמבקש להיות פרשן בוחש למעשה בעביט צואה כמו שאומרים בצרפתית, הוא הופך בדפי ההיסטוריה, גוזר ומדביק, ממלא חורים כשצריך. הוא עושה את העבודה שלו. הוא סופר. אבל אדי הריח נדבקים בקורא, הדי הויכוח נשמעים מקצה עולם ועד קצהו.

טוב עשתה הוצאת כנרת זמורה ביתן שהוציאה את הספר וטוב שהפקידה את תרגומו בידיו האמונות של ניר רצ'קובסקי. טוב גם שהוציאה את "הפולמוס" שמלווה את הספר ומאיר את חדריו החשוכים. טוב תעשו אם תקראו אותו. כי מבחינה מסוימת גורף ליטל את הקוראים אל המעשה הספרותי שלו, מעמיד למולם את הכותרת "נוטות החסד" ושואל האם באמת נוטי חסד אנחנו או שצריכים להיות אריניות, נושאות נקם?