חוטאים בכתיבה ברינה יקצורו
עורך הספרים המיתולוגי חיים פסח כותב, במסגרת פרויקט שבוע הספר של ynet, על מיליוני כתבי היד שנדחו על ידי הוצאות הספרים, ותוהה האם הם באמת שונים מאלה שפורסמו
אז מופיעים בארץ, מידי שנה, לא פחות מארבעת-אלפים כותרים חדשים. יש שהתרשמו, אבל רק מי שלא יודע מה באמת קורה. מה שמתרחש בחשאי, הרחק מהדיווחים בעיתונות: העשייה הרצינית, העצומה, המבעבעת מתחת לפני השטח.
מניסיוני ומניסיונם של אחרים ידוע שאלפי כתבי יד מגיעים להוצאות הגדולות והקטנות מידי שנה – רק אחוז קטנטן מהם מגיע לדפוס. אם כך, סביר להניח שבעשרים השנים האחרונות נכתבו ונשלחו להוצאות השונות עשרות ועד מאות-אלפים כתבי יד.
לפי דעה אחרת – כל אדם שלישי בארץ "חוטא בכתיבה". איך? ככה: אם נוציא מהחשבון ילדים שעדיין לא למדו לכתוב, זקנים שכבר לא יכולים, חרדים שמתעסקים בחטאים אחרים, נהגים קטטוניים, צעירים עצבניים עם סכין, מושחתים שיודעים רק לספור ולא לכתוב, צעירות שעושות מלאכתן בכביש וידיהן אינן פנויות – מה כבר נשאר? באמת, לא יותר מכל אדם שלישי.
ואני אומר את זה מניסיוני רב-השנים. למשל: לפני כמה ימים אני נכנס לבנק ברגליים כושלות, לבקש דחיית גזר הדין. שוב להתייצב מול הגיחוך הקבוע של סגן המנהל: "מחפש איפוא להשקיע את האוברדראפט שלך?"
אבל לתדהמתי, הפעם הוא מסתכל עלי ישר בעיניים, ובעיניים שלו, ללא ספק, מין לחלוחית. לא מאמין שאני עדיין מסוגל לעורר תחושות שכאלה, אני מחזיר לו מבט שואל. ואז הוא דוחף לעברי מעטפה שמנה, חתומה. מיד נזכרתי במה שראיתי במהדורת החדשות בטלוויזיה , על מה שקורה לאנשים שמקבלים מעטפות שמנות וחתומות מאנשי כספים ונרתעתי. "אני מבקש", הוא אומר בקול רך, "קראתי שאתה עורך, ואני, אתה יודע, קצת חוטא..."
גם אני רוצה
ואני אומר, עד מתי מבקרים וחוקרים יתעלמו מנהרות הדיו הזורמים במדפסות ונחלי הדמעות הנשפכות לשווא, וימשיכו להתעסק בכל מיני זוטות ?כאילו, כמה אפשר עוד לטחון על "יצירתו המוקדמת של י.ד. רבינוביץ על פי י..ג. קופילוביץ" וכאלה. ועוד פעם על "יסודות מטונימיים בספרו האחרון של ע. מבטיח" ו"מבנה הסיפר ואינטרטקסטואליות בספרה של א. מישהיתה", וכל זה, כאשר יבשת של גראפומניה, מצפה לקולומבוס שלה?
ולמה זה נחוץ? כי להדיוטות כל גראפומניה היא אותו הדבר. כמו ישראלי ממוצע המבקר במוזיאון לאמנות בחו"ל- ראה תמונה בצבעים במסגרת, ראה הכול. אבל קריאה מקרוב, כמו שאומרים, תגלה גיוון רב-רבדי, אולטרה מטאפורי ורב- משמעי. וההיסטוריה תעיד.
הנה, למשל, קטע גראפומאני אופייני לשנות השמונים המאוחרות ואותו הקטע עצמו, כפי שעודכן גראפומאנית ב-2008: "הגיע. ספק-ערב ספק-לילה.ספק-הוא. והיא - עיניה מצועפות, ספק-תוגה, ספק-דמעה. בא אליה-עליה. והיא - כפרפר מרפרף מתפרפר בפרפורי רפרופים – בידיו. והוא, בזרועות אדנותיות אוחז, לא, נוטל, אף לא לרגע – ומשליך. כחפץ. בשיויון נפש. והיא - בובת סחבות, רפויה. אין אונים. והחושך חודר. אל תוך החדר. אל מעמקי החדר. אל מקומות חבויים, חסויים, שאור לא ראו מעולם. והחושך פוצע כקרן אור. והכאב זב כדבש הטוב. והכאב ניגר אל בין המרצפות, וזורם". (י.ד. מתוך הרומן בכתובים "כאב ניגר ושר", 1988).
בוודאי יפתיע ללמוד שרומאן זה לא פורסם מעולם. אשר על כן הוא שודרג ועודכן ונשלח מחדש בשנה זו, 2008. הנה: "כשהתעוררה לפנות ערב ידעה שנכנס בצעדים קלילים כמרחף איי. פוד מחובר לו לאוזניים אבל אפילו לא הפנתה את ראשה ואת עיניה שנבלעו במסך וחשבה על כך שהמציאות מדביקה כל דימיון וכמה שזה כל כך נכון ולמה דווקא היא חושבת כך וגם שבחיים יש הרבה הפתעות והתפלאה מאיפוא יש לה מחשבות מיוחדות כאלה בראש וצעקה לו לכבות את האור כי העיניים כואבות לה ושישכב על המרצפות כדי שתוכל להניח עליו את הרגליים ולצבוע את הציפורנים כל אחת בצבע אחר וחשבה, העיקר לזרום." (י.ד. מתוך הרומן בכתובים – (מחודש) - "תזרמי, אחותי" , 2008).
אז למה?
בוודאי יש מי שתוהים: איך לזהות ? איך יודעים מתי זה מתחיל? מהם הסימנים? הידיים מתחילות לרעוד? בועות מגעילות בפנים? שערות צומחות מהאוזניים? שכן , אפילו את המגפה השחורה ניתן היה למנוע אילו ידעו אז, שכל מה שנדרש זה פשוט – להתרחץ. וגם כאן, נחוץ פשוט לצנן מעט את המוח ולחפש תעסוקה אחרת – ואתה בריא!
אז אם כל כך פשוט, למה לא עושים משהו? אולי חיסון מיוחד? ולמה בכלל לא
מדברים על זה? או! שזה כל כך נכון! שזה הגלעין שבפרי, העצם שבבשר, האטום שבפצצה: לא מדברים ולא מגלים כדי שסדר הבריאה יישמר, שהעולם לא ידרדר לכאוס.
כי, אם יתחילו לחשוף אפילו רק כמה ממיליון כתבי היד שנגנזו במרתפים אפלים, אלה שלא ראו אור מעולם, משהו בסדר העולמי ייסדק: פתאום יתברר לכל מי שעיניו בראשו שרבים, רבים מידיי מאלה שדווקא כן ראו אור והפכו לספרים, מוצגים בעטיפות זוהרות בחלונות ראווה נוצצים – רבים, רבים מידיי מאלה – לא שונים כלל מהגנוזים והפסולים. ואז , מה יהיה עלינו, הקוראים?
לפנייה לכתב/ת 
