לארוז יפה את השלום
על ראש הממשלה להביא את המו"מ המדיני בכל הערוצים לסיכום ביניים שעליו יחתמו הצדדים, כי בלעדיו תתקשה ישראל לשמר את הישגיה בתהליך
מן הפרסומים בתקשורת עולה כי ראש הממשלה מבקש לאמץ את האמרה המפורסמת של משא ומתן עם אבו מאזן ואסד כאילו אין טלנסקי ואורי מסר, ומלחמה בטלנסקי ואורי מסר כאילו אין משא ומתן עם אבו מאזן ואסד. אולם בפועל הזיקה בין העולם המדיני והעולם המשפטי-פוליטי הדוקה מכדי לנסות ולייצר הפרדה מעין זו.
על מנת לשמר את הלגיטימציה הציבורית החיונית להתקדמות בערוץ הסורי והפלסטיני, על ראש הממשלה לקבל החלטה אמיצה שתיצור את "מורשת אולמרט" לטובת האינטרסים ארוכי הטווח של מדינת ישראל. על ראש הממשלה ל"סגור" ולחתום את המשא ומתן שהוא מנהל מול אבו-מאזן והסורים באופן מוסכם בין הצדדים, כך שנקודת הפתיחה של המו"מ בעתיד לא תהיה נתונה לוויכוח ולפרשנות.
להבדיל מהיציבות והרציפות השלטונית המאפיינת את הפלסטינים והסורים הרי שצוותי המו"מ של ישראל מתחלפים כל אימת שמתחלפת ממשלה בישראל: כך היה כשאנשיו של נתניהו החליפו את צוות השלום של רבין ופרס, כך היה כשאנשי ברק ניהלו את המו"מ בקמפ-דיויד, אנשי שרון את המו"מ מול ארה"ב וכך עכשיו – הצוותים המצומצמים של אולמרט ולבני כמעט ואינם נשענים על ניסיונם של נושאים ונותנים קודמים. בצד הפלסטיני מנהל אותו צוות את המו"מ מאז שנת 1993. את יתרון היציבות העומד בידי הפלסטינים (והסורים..) אין צורך לפרט.
הדבר בולט יותר בעת סיכום פרק במו"מ ופתיחה מחודשת תחת ממשלה חדשה. בעוד הצד הפלסטיני והסורי "ממתין" לנושאים ונותנים הישראלים החדשים, הם מפרשים לטובתם את ההסכמות וההסדרים שהגיעו אליהם הצדדים בסבב הקודם, דבר המאפשר לצד הערבי להשיג יתרון במשא ומתן.
אולמרט היה הראשון שהחליט בהחלטה אמיצה לנהל במקביל משא ומתן עם הסורים ועם הפלסטינים. גם אם הייתה התקדמות מועטה בשני הערוצים, ועל אחת כמה וכמה אם יש התקדמות מהותית – חובתו של ראש הממשלה לשָמֶר התקדמות זו לטובת ראש הממשלה הבא/ה. על ראש הממשלה לקַבֶע את "מורשת אולמרט" באופן ברור ולטובת האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל.
עליו להודיע לפלסטינים ולסורים, פומבית או באמצעות שליחיו, כי על מנת לאפשר לישראל לחזור לשולחן המו"מ מייד עם כינונה של ממשלה חדשה (אם היא תבחר בכך כמובן) הוא מבקש להביא את המו"מ לכדי "סיכום ביניים" שיהיה חתום על ידי שני הצדדים, יפרט את הנושאים שנדונו ואת הנושאים שנותרו פתוחים, את רשימת ההסכמות ואת רשימת המחלוקות, הן ברמה המהותית והן ברמה התהליכית, ולהפקיד "סיכום ביניים" זה בידי מתווך נאמן.
"סיכום ביניים" זה אינו חייב להיות מסמך פומבי, אולם הוא חייב להיות מסמך מוסכם. בשני הערוצים, מול הפלסטינים ומול הסורים, יחליט ראש הממשלה מה מתוך אותו סיכום הוא בוחר להציג בפני הציבור ומתי. בהיעדר מסמך מסוג זה, בהיעדר הסכמה על הנקודה בה הופסק המו"מ, יקשה על הצד הישראלי – הן מול הסורים והן מול הפלסטינים – לשמור על הישגי המו"מ ועבודה מאומצת של מספר חודשים תרד לטימיון.
ראש הממשלה הנאבק על חייו הפוליטיים אינו פרטנר לגיטימי בעיני הערבים למו"מ מהותי. יחד עם זאת, עדיין בכוחו לעצב את זירת המו"מ בסבב הבא. כך עשה קלינטון בדצמבר 2000 עת הניח את "רעיונות קלינטון" על השולחן, וכך ראוי שיעשה אהוד אולמרט עם "סיכום הביניים" של יולי 2008.
מוטי קריסטל, מומחה למו"מ וניהול משברים, ושירת בעבר בצוותי המו"מ מול ירדן והפלסטינים
לפנייה לכתב/ת 
