גאווה או מצעד ראווה?
בקהילה חושבים שהמצעד מבטא מאבק של כל אחד על הזכות להיות מי שהוא, אך נשמעים גם קולות שמבקרים את חוסר הסולידריות של חבריה עם קבוצות מסויימות בתוכה
גאווה על היותי אדם / מייק המל
מצעד הגאווה שנערך לאור היום, הוא לגיטימציה שלוקחים ולא מקבלים. הוא מימוש זכות של מיעוט. אותה גאווה, על שום מה ולמה? האם במחאה פוליטית מדובר או בקרנבל? בהחצנה של מיניות או בקריאת תגר?
התשובות ברורות למי שרוצה לשמוע אותן, לזה שלא פוחד, לזה שלא חושש לצאת מהמסגרת הצרה והחונקת ולהתבונן בעיניים פקוחות בחברה האנושית על כל גווניה. לזה שמוכן להבין כי הגאווה של המיעוט בהיותו מי שהוא, אינה מתקרבת לתחושת הבטחון של הרוב. תחושת הגאווה של קהילת הלהט"ב במצעדה כמוה כתחושת הגאווה שחש כל יהודי שצעד לפני שבוע במעלה השדרה החמישית בניו יורק, תחושת הגאווה שלי כשאני רואה את דגל הגאווה מקשט את רחובות העיר. גאווה הממלאת כל יהודי וישראלי כשהוא מביט בקו הרקיע של מנהטן ורואה את ראשו של האמפייר סטייט בילדינג מואר בצבעי כחול לבן.
צבעוני ככל שיהיה, בין אם בתל אביב, חיפה, ירושלים או אילת, מצעד הגאווה הוא מצעד מחאה, מצעד פוליטי. מצעד שמצהיר שנה אחרי שנה: אנחנו כאן ואתם לא יכולים להמשיך להתעלם מאיתנו. אנחנו חלק מהמארג האנושי שכל חברה - חילונית או דתית, מתקדמת יותר או פחות, מורכבת ממנו בכל מקום בעולם. אתם לא יכולים להתעלם מאיתנו כאשר מדברים על אלימות בבתי הספר, או אלימות כלפי קשישים וחלשים, אתם לא יכולים להתעלם מאיתנו במערכת הבריאות, אתם לא יכולים להתעלם מאיתנו בצבא.
כמו הליצן בקרקס שמשעשע את הקהל אך הדמעה זולגת מעינו, כך גם הצבעוניות של המצעד מכסה על הסבל, על הניכור, על הדיכאון. הצבעוניות מכסה על פני אלה שהקשר עם משפחתם הולך וניתק, המוסיקה גוברת על המיית הלב ליצור מערכות יחסים עמוקות ומשמעותיות, הדגלים מתנופפים ברוח מסתירים את ההלם של גילוי האבחון באיידס.
זה היום בו אנחנו זוקפים ראש ומצהירים שללכת יד ביד ברחוב זאת זכות שווה גם אם מדובר בבני זוג מאותו מין, ואין זאת החצנה של מיניות. זה היום בו אנחנו מרשים לעצמנו לצעוד בחוטיני דק או בנוצות ורדרדות כאמירה חברתית – ואתם, הרוב לא תקבעו לנו כיצד להתנהג, כיצד להתלבש ואת מי לאהוב.
זה היום בו אנחנו אומרים קבל עם ועדה - גם לקבוצות מיעוט יש מקום בחברה האנושית, גם לשונה מהמקובל יש חלק שווה ערך בציבור. זה גם היום בו אנחנו קוראים לקבוצות אחרות – בואו איתנו, המאבק אינו רק על זכויותיו של מיעוט ספציפי. המאבק הוא על זכותנו להיות מי שאנחנו ומבלי שלאיש תהיה זכות לערער על כך.
הגאווה היא על היותי אדם ככל האדם, הגאווה היא על ההבנה כי אהבתי שווה לאהבתו של כל אדם, הגאווה היא על זכותי לחיות את חיי מבלי שאיש יכתיב לי כיצד לנהוג. הגאווה היא הידיעה שאני שווה ערך למרות שאני שונה.
אני אצעד גם עבור כל אלה שלא יכולים לצעוד. אלה שחוששים כי ברגע שיזקפו ראש בגאווה יינטשו על ידי חבריהם, אלה שיודעים כי ברגע שיצהירו קבל עם ועולם את מי הם רוצים לאהוב, ימצאו את עצמם נזרקים לרחוב כשכל רכושם הוא הבגדים שלעורם. עבור הנערים החרדים בבני ברק ובשכונות ירושלים, עבור החיילים בצבא שמפחדים לספר עם מי בילו את חופשת השבת, עבור הנערות הפלסטיניות שחוששות שייטבחו בלילה על ידי אחיהן. עבור הגברים הנשואים שמכירים את משעולי הגנים בחשכת הליל.
מייק המל, יו"ר אגודת ההומואים, הלסביות, הבי והטראנס בישראל
במצעד הזה אלבש ירוק זוהר / גיל גן-מור
עשור חלף מאז מצעד הגאווה המאורגן הראשון שצעד ברחובות תל-אביב. מה שהיה פעם מצעד בועט של קבוצה מדוכאת ונטולת זכויות, הפך ברבות הימים בעיני רבים למסיבת רחוב צבעונית ומסחרית, כמותה יש בכל עיר גדולה. אם פעם סטרייט אמיץ שהגיע למצעד הגאווה החזיק צמוד-צמוד את החברה שלו, למקרה שמישהו יחשוד, היום כבר קשה לדעת מי הלסבית, מי ההומו ומי סתם חבר סטרייט שלא מוותר על מסיבה טובה. ואולי טוב שכך, כי זה מראה שכחברה קצת התבגרנו, וכבר פחות עושים עניין מנטיות מיניות. אבל האמת קצת פחות ורודה.
בעשור שחלף מאז המצעד ההוא עשינו כברת דרך ענקית. שכנענו את המחוקקים ואת בתי המשפט לעגן את זכויותינו ולהתייחס אלינו כאל שווים. המאבק עוד רחוק מסיום אבל אין ספק שמצבנו טוב בהרבה משהיה לפני עשור. רובנו כבר יכולים לאמץ ילדים, לחיות בתא משפחתי לגיטימי ושווה זכויות, לצעוד בכל מקום בגלוי ולצאת מהארון במקום העבודה. אולם ככל שהשתפר מצבנו בחברה, הלכה ונחלשה הקהילתיות שלנו, ואיתה גם ההגדרה העצמית שלנו.
פתאום היו מי ששאלו מה עושה אותנו לקהילה? מה מחבר בין נער מסיבות תל-אביבי להומו חרדי מצפת, ומה משותף לטרנסקסואלית מחיפה ולסבית מאשדוד, מה הקשר בין הומו ימני להומו פלסטיני? ואם הזהות הקהילתית שלנו מיטשטשת - אז למה אנחנו בכלל צועדים? אולי זו באמת רק מסיבת רחוב?
במלאת עשור למצעד הגאווה הראשון, הגיעה העת לחזור להיות קהילה גאה ולהיות גאים בקהילה, להבין שכוחנו באחדותנו, ושללא סולידריות עם מאבקים של אחרים, גם הישגינו הרבים יכולים להיעלם. זה הזמן להפסיק להחביא או להתבייש באותן קבוצות בתוכינו שאינן בלב הקונצנזוס החברתי. לתמוך בנשאים, לחבק את המבוגרים, לתת יד לדתיות ולערביות, לסייע לגאים עם מוגבלות. זה הזמן לתמוך בקהילה הטרנסג'נדרית, ולהעלות את המאבק שלה לשוויון ולהכרה לראש סדר העדיפויות.
טרנסג'נדרים, בניגוד לחברים רבים בקהילה, עדיין סובלים מאפליה בוטה בכל תחומי החיים. הם סובלים מדעות קדומות וסטריאוטיפים, על מנת לקבל טיפולים רפואיים להתאמת מין הם צריכים לעבור שבעה מדורי גיהנום, בתקשורת וברשויות מתעקשים שלא להתייחס אליהם בלשון המגדרית הנכונה, ומעסיקים חושבים שמותר לפטר עובדים טרנסג'נדרים בלי לחשוב פעמיים.
לאחרונה התבשרתי על התארגנות של הקהילה הטרנסג'נדרית לצעוד במצעד הגאווה כקבוצה, וללבוש בגדים בצבע ירוק זוהר. כל כך שמחתי. פתאום המצעד נראה קצת פחות כמו מסיבת רחוב, וקצת יותר כמו הזדמנות אמיתית להביע הזדהות עם חברים וחברות טרנסג'נדרים. השנה אולי נחזור לערכי הקהילה שלנו, ונלבש ירוק זוהר.
גיל גן-מור, עו"ד באגודה לזכויות האזרח בישראל ומרכז פורום משפטפטת באתר ארגון הנוער הגאה