הערבית מטילה פחד ואימה
ההצעה לבטל את מעמדה של הערבית כשפה רשמית מיועדת לרמוס את מה שהצליח לפרוח בתרבות הערבית בישראל
להצעתה הגזענית של חברת הכנסת לימור לבנת המבקשת לבטל את מעמדה הרשמי של השפה הערבית בארץ, מספר היבטים - משפטי, פרקטי, תרבותי ופוליטי.
היות שלא ניתן ל"האשים" את שרת החינוך לשעבר ברגישות יתר למשפט או לתרבות, סביר להניח שמניעיה טמונים בהיבט הפוליטי גרידא. מניעים אלה היו ביסוד הצעה דומה של ח"כ לשעבר, מיכאל קליינר, שהגיש לכנסת בשנת 1999 אך היא נדחתה. מן היושר ומן הדין להחזיר את הקרדיט וזכות הראשונים למי שזכאי להם!
כמו כל דבר במדינה, גם ההחלטה על המצב המשפטי של השפה הערבית התקבלה עוד בימי המנדט, אז נקבע כי לשלוש השפות - עברית, ערבית ואנגלית מעמד רשמי בפעולות השלטון. תיקון קל בתקנות הביא לביטול מעמדה הרשמי של האנגלית והשאיר על כנו את האמור לגבי העברית והערבית.
לאותה החלטה הייתה משמעות פוליטית והיא קביעת דו הלשוניות של המדינה. דהיינו, על המדינה לדבר את שתי השפות בהתנהלות משרדי הממשלה, בפרסום חוקים ותקנות ובדיונים משפטיים.
בפועל, נדחקה השפה הערבית לשוליים, לא רק בגלל פרקטיקות שלטוניות שנתנו עדיפות מובהקת לשפה העברית, אלא גם בגלל שתיקת המיעוט הערבי שהיה עסוק בהישרדות ובחיזוק מעמדו האזרחי.
דו הלשוניות בישראל נותרה כאופציה של המיעוט הערבי ולא של כלל המדינה. המיעוט הערבי חייב לדעת עברית ברמת שפת אם הוא שואף "להשתלב" בחברה הישראלית. עבור הרוב היהודי – ידיעת השפה הרשמית השנייה במדינה היא אופציה בלבד.
דחיקת השפה הערבית לשולי התרבות מבליטה את הדרתו של המיעוט הערבי מהחברה הישראלית ומגבילה את היכולת של צעירים ערבים להתערות בה. לדוגמא, לימודים אקדמאיים מתקיימים בשפה העברית, מה שמהווה חסם ומונע מרבבות צעירות וצעירים ערביים לרכוש השכלה אקדמאית.
הפערים בין המיעוט הערבי לרוב היהודי בישראל מבססים מערכת יחסים של חוסר הבנה ושל פחד מ"האחר", זה שאת שפתו אין רוב היהודים במדינה מבינים.
הניסיון למחוק כליל את השפה הערבית תקצין את תחושות הפחד והאימה שחשים היהודים מהשפה השכנה. קיימות אינספור עדויות למקרים בהם התבקשו ערבים במקומות עבודה או בפורומים שונים לדבר רק עברית. אחת הטענות שחזרה על עצמה הייתה כי השפה הערבית נתפסה כמאיימת וכזורה חרדה ופחד.
הצעתה של לבנת רק תקצין את הפערים הקיימים ותמחק את המעט שנעשה במשך השנים לקידום חברה רב תרבותית בארץ. על המעט שכן נעשה ניתן למנות את החלטת שר האוצר, אברהם בייגה שוחט ב-1995 להורות על חובת פרסום מכרזים ממשלתיים גם בערבית ואת הוראתם של היועצים המשפטים לממשלה לדורותיהם לכפות על הרשויות שימוש בשפה הערבית. אלו הן נקודות אור קטנות שלא עוגנו בתיקוני חוק מתאימים, מה שמאפשר ללבנת לנסות ולמחוק אותן בהינף יד.
מתן לגיטימציה לשפה אותה מדברים כ-20 אחוז מאזרחי המדינה תרסן מעט את הדיכוי התרבותי שחש המיעוט הערבי. מי שהשכילה להבין זאת הייתה שרת חינוך אחרת – שלומית אלוני, בזכותה הוקם התיאטרון הערבי, אלמידאן, בחיפה. אז חשבנו שסוף סוף צועדת ישראל לכיוון של חברה בה יש ביטוי לעושר התרבותי הנמצא בה.
הצעתה של לבנת מנוגדת למגמות הרווחות במדינות הנאורות המתמודדות עם חברה רב תרבותית. כל למשל החוקה הקנדית מסדירה את מעמדה של השפה הצרפתית בתחומה. השבדים בפינלנד מהווים רק כ-6% מכלל תושבי המדינה, אבל שפתם נוכחת בכל הפעילות השלטונית היומיומית ונגישה לכל דורש.
הצעתה של לבנת אינה מיועדת להגן על העברית, שנהנית מהגמוניה בחסות המדיניות השלטת. היא מיועדת לפגוע בשפה הערבית ולרמוס את מה שהצליח לפרוח בתרבות הערבית בישראל.
לא ניתן ללמד את לבנת ודומיה מהי חשיבותה של שפת אם לאדם, גם אם נסתייע בתיאורי תיאורטיקנים או סופרים בשבחה של שפת ילידים ובמרכזיותה בשימור הרקמה החברתית ואת תרבויותיהן של קבוצות מיעוט. אך מדינת ישראל עלולה להחמיץ אפשרות נדירה להיות מדינה השואפת לרב תרבותיות, צמצום פערים ושוויון אזרחי, רק בגלל גחמה של מחוקק אשר בלהט החיפוש אחר הישגים אלקטוראליים מזדמנים יפגע אנושות במעט שהושג כאן.
מרזוק חלבי, סופר ומשפטן
לפנייה לכתב/ת 
