דמי ימיו

בסוף השבוע חוגגת העיר מטולה עשור לפסטיבל המשוררים. לכבוד האירוע יוצא לאור "קול שירה", מארז הכולל ספר ושני תקליטורים, בעריכת אורית מיטל וליאת קפלן. בתקליטורים אפשר לשמוע 47 משוררים ישראלים, מדורות שונים, מקריאים משיריהם.

במארז גם הקלטות נדירות ובהן קולותיהם של משוררים מתים: דוד אבידן, יונה וולך, יהודה עמיחי, אמיר גלבע, זלדה, פנחס שדה ואבות ישורון. הנה הקלטה נדירה של ש"י עגנון כשהוא מקריא קטע מתוך ספרו "בדמי ימיה".

הטקסט המלא:

בדמי ימיה מתה אמי. כבת שלושים שנה ושנה היתה אמי במותה. מעט ורעים היו ימי שני חייה. כל היום ישבה בבית ומן הבית לא יצאה.רעותיה ושכנותיה לא באו לבקרה וגם אבי לא הקדיש את קרואיו. דומם עמד ביתנו ביגונו, דלתיו לזר לא נפתחו.

על מטתה שכבה אמי ודבריה היו מעטים. ובדברה כמו נפרשו כנפים זכות ויובילוני אל היכל הברכה. מה אהבתי את קולה. פעמים הרבה פתחתי את הדלת למען תשאל מי בא. ילדות היתה בי. לעתים ירדה מעל משכבה ותשב בחלון. היא ישבה בחלון ובגדיה היו לבנים. בכל עת היו בגדיה לבנים. פעם נקרא דוד אבי בעירנו וירא את אמי ויחשבו כי אחות רחמנית היא, כי בגדיה הטעוהו ולא ידע כי היא החולה.

מחלתה מחלת הלב דכאה לארץ חייה. מדי קיץ שלחוה הרופאים למעיינות הישועה, וכמעט שהלכה שבה, כי אמרה כי אין לה מנוח מפני געגועיה. ושוב ישבה בחלון או שכבה על מטתה.

אבי התחיל ממעט במשא ומתן. גם לארץ אשכנז אשר היה נוסע שמה מדי שנה בשנה לבוא בדברים עם בעלי בריתו, כי סוחר קטניות אבי, לא נסע אבי הפעם. בימים ההם ובעת ההיא שכח ארחות עולם. ובשובו לעת ערב הביתה ישב על יד אמי. שמאלו תחת לראשו וימינו בימינה. יש אשר תשח לידו פיה ותשקהו.

בחורף בשנת מות אמי דמם ביתנו שבעתיים. אמי לא ירדה מעל מטתה רק בהציע קילא את המטה.

כרטיס הביקור של ש"י עגנון 

על פתחנו הניחו מרבד, למען ספוג המרבד קול כל צעד. ריח סמי מרפא היה נודף בכל חדרינו. ובכל חדרינו כבדות נוגה. הרופאים לא סרו מביתנו. גם בלי הקרא באו. ואיש כי שאל אותם לשלומה אמרי לאלהים הישועה. כלומר אפסה כל תקוה, צרי למחלתה אין. ואמי לא נאנחה ולא התאוננה ולא הורידה דמעה. דומם שכבה אמי על משכבה וכחה ברח כצל.

אכן ימים באו והתקוה שיעשעה את לבנו, כי חיה תחיה החורף חלף הלך לו וימי האביב נראו בארץ. אמי כמו שכחה מכאובה. עין בעין ראינו כי רפתה מחלתה. גם הרופאים נחמו אותנו, אמרו יש תקוה. יקרבו נא ימי האביב ואור השמש יחיה את עצמותיה.

הפסח עמד אחר כתלנו. קילא הכינה את כל צרכי החג. וגם אמי שמה לבה לבל יחסר דבר. כבעלת בית היתה צופיה הליכות ביתה. גם שמלה חדשה עשתה לה.

ימים אחדים לפני החג ירדה מעל מטתה. אל המראה נצבה אמי ותלבש שמלתה החדשה. צללי גוה הבהיקו מתוך המראה ואור החיים האיר פניה. לבי עלץ בקרבי. מה יפו פניה בשמלה ההיא. אכן לא ניכרה השמלה החדשה לפני שמלתה הישנה כי שתיהן לבנות היו, וגם השמלה אשר פשטה כחדשה היתה, כי שכבה אמי כל החורף לא לבשה בגד.

ולא אדע במה ראיתי אות ותקוה. אולי משמרת האביב אשר שמה על לבה הפריחה ריח תקוה. גם ריח סמי הרפואה חלף עבר ומתק ריח חדש הרוה את כל ביתנו. תמרוקים רבים ידעתי וריח כזה לא מצאתי. אמנם שנית הריחותי את הריח הזה בחלום בחזיון לילה. מאין בה הריח הזה? הן אמי לא משחה את בשרה בתמרוקי הנשים.

אמי ירדה מעל מטתה ותשב על יד החלון. על יד החלון עמד שולחן קטן ובשולחן היתה תיבה. התיבה היתה סגורה על מסגר ומפתח התיבה היה תלוי על צוארי אמי. דומם פתחה אמי את התיבה וצרור כתבים הוציאה. ותקרא בהם כל היום. עד הערב קראה אמי.

הדלת נפתחה פעמים ושלוש והיא לא שאלה מי בא, גם כי דיברתי אליה לא ענתה. כי הזכירוה לשתות סמי רפואותיה גמעה את כף הסמים בבת אחת. לא עיוותה פניה ולא אמרה דבר, כאילו ניטלה מרירותם. ואחר שתותה שבה אל כתביה.

והכתבים כתובים כתיבה תמה על נייר דק, ושורות קצרות וארוכות הם כתובים. ובראותי את אמי קוראת אמרתי אל לבי כי לא תזנח לעולם את הכתבים. חוט המפתח אשר על צוארי אמי קשר אותה אל התיבה ואל הכתבים. אבל כנטות היום לקחה את צרור כתביה ותכרוך עליהם את החוט אשר על צוארה ועל המפתח ותישקם ותשלך אותם ואת המפתח אל התנור. וארובת העשן סתומה. רק גחלת אחת היבהבה בתנור.

הגחלת ליחכה את הנייר הדק, הכתבים בערו באש והבית מלא עשן קילא חרדה החדרה לפתוח את החלון ואמי הניאה אותה. הכתבים בערו והבית מלא עשן. ואמי ישבה על יד התיבה ותשאף את עשן הכתבים עד ערב.

בלילה ההוא באה מינטשי גוטליב לראות את שלום אמי. היא מינטשי רעותה אשר למדה את אמי בנעוריהן יחד אצל עקביה מזל. מרת גוטליב ישבה על מטת אמי. כשתים שלש שעות ישבה. מינטשי, אמרה אמי, עתה אראה את פניך באחרונה. מינטשי מחתה דמעותיה ותאמר, לאה התחזקי, עוד תשובי לאיתנך כבראשונה לראות חיים.

אמי שתקה ושחוק נוגה שיעשע על שפתיה הקודחות. ופתאום לקחה אמי את ימין מינטשי בימינה ותאמר, לכי אל ביתך מינטשי והכיני כל צרכי השבת ומחר אחר הצהרים תרדי ללוות אותי לבית עולמי. והלילה ליל החמישי בשבת אור ליום הששי ערב שבת. מרת גוטליב לפפה את ימין אמי בכפה, פרשה אצבעותיה ותאמר, לאה. ובכי עצור שם מעצור לדבריה ולא קמה בנו רוח.

אבי בא מן מעשהו מן החנות וישב לפני המטה. אמי נשקה לו ושפתיה הנוגות רחפו על פניו כצל. מרת גוטליב קמה ותתעטף ותלך. אמי ירדה מעל מטתה וקילא הציעה את המטה. כנפי השמלה הלבנה השיקו בחלל החדר האפל למחצה.

אמי שבה אל מטתה ואבי השקה אותה סמי מרפא ותשת. ותקח את ידו ותשיתה על לבה ותאמר, תודה. כנטפי הדמעה כן נטפו נטפי הסמים על ידו. ואמי שאפה רוח ותאמר אליו קום לך אל חדר האוכל ואכלת ארוחת הערב. ויאמר, לא אוכל לאכול. ותפצר בו מאד וילך אל חדר האוכל. ויאכל לחם דמעה וישב.

ותתחזק אמי ותשב על המטה ותקח את ידו שנית ותשלח את האחות הביתה ועל

אבי צותה לאמר לא תבוא. ותקטן את אור המנורה ותשכב. ויאמר אבי אל אמי, לו יכולתי לישון כי עתה הלכתי, ועתה כי הסיר אלהים את שנתי אשבה נא על ידך, כי תדרשיני ועמדתי עליך. ואם לא, אדע איפוא כי שלום לך. ולא שמעה אמי אל דברי אבי.

וילך אבי אל חדרו וישכב. לילות רבים לא ראה שינה, וכמעט שכב אבי הפעם ויישן. גם אני שכבתי ואישנה. ופתאום הקיצותי, הייתי נבהלה. קפצתי מעל מטתי לראות שלום אמי. וארא והנה היא שוכבת על משכבה בשלום, אך אהה, נשמת אפה לא נשמעה עוד. ואעיר את אבי. ויצעק צעקה גדולה ומרה, לאה.

ואמי שכבה בשלום על משכבה, כי השיבה רוחה אל האלקים. אמי השיבה רוחה ובערב שבת בין השמשות לקברות הובלה. בערב שבת מתי אמי, כאשה צדקנית מתה.

• "קול שירה", הוצאת "כרמל" ומרכז ההדרכה לספריות בישראל