המדריך המושלם לצופה צמא הדם

הנה תסריט אפשרי: אתם מזפזפים בממיר שלכם כדי להרוג פיסת ערב, ומפה לשם נופלים בטעות על שני חבר'ה שהולכים מכות בתוך כלוב. אתם ממשיכים לזפזפ, אבל פתאום קולטים - היי, יש שם שני חבר'ה שהולכים מכות בתוך כלוב! עכשיו אתם חוזרים לערוץ הנכון, שמחים לגלות שהם עוד שם, אבל עדיין לא ממש מבינים מה אתם רואים. ובכן, אתם רואים MMA.

אוקיי, עכשיו אתם נחלקים לשניים: אלה שקוראים כאן את המדור "מכות", ואלה ששואלים "MM מה?". את חברי הקבוצה הראשונה נזהיר מראש שלהלן כמה דברים שהם כבר יודעים, ולקבוצה השנייה נגיד שזה קיצור של Art Martial Mixed, "אמנויות לחימה מעורבות" - ושזה הספורט בעל שיעור הצמיחה הגבוה ביותר בעולם. כל יום נתפסים אליו עוד ועוד אנשים, ובדרך כלל מתמכרים.

לחימה מעורבת מנקזת לתוכה כמה וכמה שיטות ואמנויות לחימה, שלכל אחת מהן יש מושגים, טכניקות וגיבורים משלה. כדי למצוא את הידיים והרגליים בשידור MMA צריך להכיר אותן לפחות באופן בסיסי. חוץ מזה, כמו בכל ספורט אחר, יש כמה חוקים. ברור שאפשר לצפות במישהו שעושים לו דברים כואבים גם בלי להבין אותם, אבל אין ספק שמדובר בערך מוסף. אז הנה זה, בתמציתיות מקסימלית: דברים שגבר צריך לדעת על גברים שהולכים מכות בכלובים.

1. מה זה

בבסיס ה־MMA עומד רעיון פשוט: להכניס לזירה אחת לוחמים מדיסציפלינות שונות לקרבות "ללא גבולות". זה לא רעיון חדש; ימיו כימי ההבנה האנושית שלראות אנשים מרביצים זה כיף. כבר במאה השביעית לפנה"ס השתעשעו היוונים ברעיון הלחימה המשולבת (אצלם זה נקרא פנקרטיון), וקרבות מתועדים של מתאגרפים־נגד־מתאבקים ומתאבקים־נגד־ג'ודוקות נערכו כבר בסוף המאה ה־19. אבל בצורתו המודרנית - עם מערכת החוקים הקבועה, ולוחמים עם בסיס באמנות לחימה מסוימת וידע נרחב גם באחרות - מדובר בענף ספורט די צעיר.

נהוג לציין את האירוע הראשון של התאחדות ה־UFC, שנערך ב־1993, כרגע שבו נולד ה־MMA כספורט מקצועני. ב־2001 אוחדו החוקים ונקבעו סופית, והספורט קיבל את הצורה הנוכחית שלו. היום, אחרי לא הרבה שנים, מדובר בענף הלחימה הפופולרי בעולם. אפילו לאיגרוף הוא נותן בראש מדי יום; למעשה, אחד המשפטים שחוזרים על עצמם בפורומים שעוסקים בענף הוא "MMA הוא כמו סקס. אפילו כשזה גרוע זה יותר טוב מאיגרוף".

מטבע הדברים, הענף הצעיר השתנה לא מעט ב־15 השנים שחלפו מאז אותו אירוע מכונן, אבל הרעיון הבסיסי נותר כשהיה: בזירת MMA מותר להשתמש בכל שיטת לחימה כדי לנצח. ובשנים הראשונות זה באמת מה שהלך בזירות השונות - לוחמים מדיסציפלינות שונות התייצבו זה מול זה כדי להוכיח לעצמם ולעולם מהי השיטה המועדפת לקרב אחד על אחד (התשובה, אגב, היא ג'יו־ג'יטסו ברזילאי). עם הזמן התברר שגם אם עקרונית הכל מותר, בפועל יש שיטות שעובדות בזירה הזאת ויש כאלה שלא. לכן נעלמו מזירות ה־MMA האמנויות שהתבררו כפחות יעילות, כמו הקונג פו והטקוואנדו.

כל קרב זירה, בכל ענף לחימה, נערך באחד או יותר משלושת המצבים הבאים: מצב עמידה, מצב קלינץ' (אחיזה, ר' בהמשך) ומצב קרקע. יש שיטות לחימה שונות שמתמחות בכל אחד מהמצבים האלה, אבל זה לא אומר שמספיק להתמקצע באחת מהן. לפי חזונו של ברוס לי, זירת MMA מודרנית מחייבת את הלוחם לשלוט בכל שלושת המצבים, ככה שהוא חייב להכיר היטב כמה שיטות ואמנויות לחימה שונות, ולקחת מכל שיטה את האלמנטים והטכניקות שישמשו אותו במצבים השונים.

במצב עמידה חשובות במיוחד שיטות שמתמקדות במכות, ולכן משתמשים בו בעיקר באיגרוף, באיגרוף תאילנדי וקצת בקראטה; בקלינץ' חשוב להשתלם במה שיעיל כדי להפיל את היריב, להתגונן מפני הפלה או פשוט להרביץ לו, והשיטות האפקטיביות ביותר הן היאבקות חופשית, היאבקות יוונית־רומית, איגרוף תאילנדי (בקטע של הלהרביץ) וקצת ג'ודו; על הקרקע צריך לדעת איך להפעיל נעילות על הידיים והרגליים, או חניקות שיכריחו את היריב להיכנע, או להגיע למצב שליטה שממנו אפשר לתקוף מבלי להיפגע. הדיסציפלינות הרלוונטיות הן ג'יו־ג'יטסו ברזילאי, סמבו (קרב מגע רוסי עם שורשים בג'ודו ובהיאבקות), היאבקות, קאץ' ו־ Wrestling Submission, שהוא למעשה סוג של היאבקות עם דגש על הכנעות.

שם המשחק הוא שילוב. לוחם שיודע רק להרביץ יופל מיד ויוכנע על הקרקע; לוחם שיודע רק קרקע ונופל על מישהו שיודע להגן מפני הטלות וגם להרביץ, ייכנס מיד בתום הקרב לרשימת המתנה לניתוח אף. זה מה שהופך את הספורט הזה לכל כך אטרקטיבי ואקסטרימי. בהתאמה, הצורך לשלב בין טכניקות שונות הופך את לוחמי ה־MMA לאתלטי־על בכל פרמטר: גמישות, כוח, מהירות וסבולת. רופא שהתראיין למגזין "ספורטס אילוסטרייטד" הצהיר שזה הענף הקורע ביותר לפרק זמן נתון. דמיינו משחק חדש שמשלב כדורגל, כדורסל ופוטבול, ותבינו על מה הוא מדבר.

"חלאס כבר קמרלינג, אמרתי נכנע"

למרות ששילוב הוא הכרחי, כל לוחם מגיע מאמנות לחימה מסוימת שהיא הצד החזק שלו. לכן הלוחמים נחלקים לשלוש קטגוריות עיקריות: לוחמי קרקע, מתאבקים וסטרייקרים. אבל זה, כאמור, רק באוריינטציה. הלוחמים בזירות הרציניות עושים הכל באימונים, אלא אם הם בקטע של לעלות לזירה ולהפסיד.

2. איך מנצחים בזה

בקרב MMA סטנדרטי יש שלושה סיבובים באורך חמש דקות. בקרב אליפות יש חמישה סיבובים כאלה, אבל הקהל מעדיף בדרך כלל שהקרב יסתיים הרבה קודם. וזה יכול לקרות בכמה דרכים. המועדפת מבחינה דרמטית היא כמובן נוק־אאוט; תן ליריב בומבה שתגרום לו לאבד את ההכרה עוד לפני שהוא פוגע ברצפה, ותהיה בטוח שהקהל והאמרגנים ירצו לראות אותך שוב. דרך אהובה נוספת היא הכנעה: עם הרבה טכניקה אפשר להכניע את היריב על ידי תפיסת היד או הרגל שלו בזווית לא טבעית, עד שאין לו ברירה אלא לטפוח ביד הפנויה שלוש פעמים על הרצפה או עליך - האות המוסכם לכניעה. אותו דבר תופס גם לגבי חניקות, וצורת ההכנעה האחרונה היא פשוט להרביץ ליריב כל כך חזק עד שפשוט נמאס לו לחטוף והוא נכנע.

אפשרות נוספת לסיום הקרב היא עצירת הקרב בעקבות החלטת השופט, או נוק־אאוט טכני. שופט MMA לא אמור להתערב יותר מדי במהלך קרב (זאת בניגוד לקרבות איגרוף למשל, שם השופט מתערב כל הזמן כדי להפריד לוחמים שנכנסים לקלינץ'). השופט יתערב רק אם יראה שאחד הלוחמים כבר לא מגן על עצמו "בצורה אינטליגנטית"; זה לפחות המינוח החוקי. בתכלס זה אומר "כשאחד הלוחמים נותן מכות רצח לשני, וההוא כבר מתחיל לאבד קשר עם המציאות". שנייה לפני שכל העסק הופך לסצנה של התעללות בגופה, השופט נותן זינוק התאבדות על המרביץ, עוצר אותו, וכמה שניות אחר כך מרים לו את היד לניצחון.

במקרה מצער שהקרב לא הוכרע בנוק־אאוט, עצירת שופט או הכנעה, ההכרעה עוברת לשלושה שופטי צד שמנקדים כל סיבוב לפי תצוגת ההיאבקות וההכנעות, מכות שנכנסו, אגרסיביות ושליטה בזירה. המנצח של הסיבוב מקבל עשר נקודות, והמפסיד תשע (לעיתים רחוקות, אם המפסיד ממש הסריח, נותנים לו שמונה או שבע). ביפן עובדים החוקים טיפה אחרת, וברוב הזירות באי מנקדים השופטים את הקרב בכללותו - כלומר לא לפי סיבובים - ומתייחסים אך ורק לשאלה מי היה קרוב יותר לניצחון; בארה"ב קורה לא פעם שהשופטים הולכים לשירותים באמצע הקרב ואחריו כבר מנחשים. אבל זה בסדר, כי רק במעטים מהקרבות (פחות מ־20 אחוז) נדרשת הכרעה של שופטי הצד. ואפרופו שופטים, בואו נדבר כללים.

3. מה החוקים של זה

בשנים הראשונות של ה־MMA - בעצם עוד לפני שקראו לזה ככה - התנהלו הקרבות ללא חוקים בכלל, פרט לאיסור על הוצאת עיניים. גם קטגוריות משקל לא היו, והכל היה מותר. אפילו למשוך בשיער, לשבור אצבעות ולתת בענבים. עם השנים נוצרו חוקים רבים שאולי עימעמו מעט את ההילה הפסיכית שלו, אבל גם הפכו אותו לספורט לגיטימי - כזה שרשתות טלוויזיה מיינסטרימיות כמו סי.בי.אס קונות זכויות שידור שלו.

היום כוללת רשימת הפאולים של ה־MMA בארה"ב 31 איסורים רשמיים. החל בדברים מובנים מאליהם כמו איסור על נשיכות ועל פגיעות מכוונות בעיניים ובביצים, דרך הגבלות סטנדרטיות - כמו איסור על נגיחות, בעיטות בראש ליריב שוכב, מכות בעמוד השדרה וכן הלאה - ועד לחוקים הזויים כמו איסור לירוק, לצבוט, לקלל, להתחזות לפצוע, ובכלל להתנהג לא יפה.

"הנה בא אווירון" 

חוץ מאיסורים וממגבלות הוצגו גם קטגוריות משקל שנעות בין סופר־כבד (120 ק"ג וצפונה) למשקל זבוב (52־57 ק"ג). בארה"ב נערכים הקרבות תחת פיקוח של ועדות האתלטיקה של המדינות השונות, ככה שאין מקום לפוילע־שטיק. בשאר העולם מיישרים קו עם האמריקאים, אבל גם משאירים מספיק מרחב לשינויים קלים, כמו היתר לבעוט בראשו של יריב שוכב (יפן) או זכות למתן ראסיות וניהול קרבות בלי כפפות (התאחדויות קטנות בברזיל). וגם אם בגדול זה תמיד אותו סיפור, במקומות שונים התפתחו לו ואריאציות שונות - מה שמביא אותנו לאחד ההבדלים הכי מהותיים בין ה־MMA לענפים ותיקים יותר, בתחום המכות ובכלל.

4. מי מנהל את זה

בניגוד לענפי ספורט מסורתיים, שבהם יש התאחדויות רשמיות שמנהלות את העסק, התאחדויות ה־MMA הן גופים מסחריים פרטיים שמתחרים אחד בשני. כל התאחדות מכתירה אלופים משלה, ומנסה להחתים את הלוחמים הטובים ביותר שהיא יכולה להרשות לעצמה כדי להפיק קרבות אטרקטיביים ולמשוך קהל ומפרסמים.

ההתאחדות הגדולה והחשובה בעולם היא ה־UFC, שבעצם התחילה את הסיפור ב־93'. שם נמצא הכסף הגדול. אחת לכמה שבועות נערך אירוע UFC שמשודר בפיי־פר־וויו ברחבי העולם ומכניס למארגנים כ־50 מיליון דולר בממוצע. תוסיפו לזה ארגון בת, ה־WEC, מרצ'נדייזינג, חסויות וסדרת ריאליטי מצליחה בשם Fighter The Ultimate (בשנה הבאה, אגב, ישתתף בה גם לוחם ישראלי בשם עידו פריאנטה), ותבינו למה ה־UFC שווה היום יותר ממיליארד דולר.

ברחבי ארה"ב ובשאר העולם יש עשרות התאחדויות נוספות (אפילו אצלנו כבר יש כזאת, Desert Combat). פרט ל־UFC, הבולטות הן ה־ XC Elite האמריקאית, Dream ו־WVR היפניות, ובמידה מסוימת גם ה־ Rage Cage הבריטית וזירות שמשויכות לערוץ הטלוויזיה HDnet (כמו Affliction ו־IFL). אגב, ב־2007 רכשה ה־UFC את המתחרה הגדולה ביותר שלה, ההתאחדות היפנית Pride, רק כדי לסגור אותה כעבור זמן קצר ולבסס עוד יותר את הדומיננטיות שלה בתחום.

זהו, עכשיו נשאר לנו רק להסביר על מה לעזאזל מדברים הפרשנים האלה.

5. מה הקטע עם כל הסלנג הזה

אוקטגון: הכלוב המתומן של ה־UFC.

פוקט: כאן מתרחש האקשן. הפוקט מוגדר כטווח שבו הלוחמים עומדים מספיק קרוב אחד לשני כדי לפגוע זה בזה באגרופים (זה תלוי כמובן גם במוטת הידיים של כל אחד מהם). בעמדות המוצא הם נמצאים מעט מחוץ לפוקט, ומנסים למצוא את העיתוי הנכון להיכנס פנימה ולהכות ביריב.

קלינץ': מצב שבו שני הלוחמים צמודים ואוחזים זה בזה. יש שני סוגים עיקריים של קלינץ' - היווני־רומי, שבו לוחם מכניס את הידיים מתחת לזרועות של היריב ומחבק אותו מאחורי הגב (מה שנקרא בר־האג, חיבוק דוב), וקלינץ' מואי־תאי, שלקוח מעולם האיגרוף התאילנדי. כאן לופת הלוחם את העורף של היריב בשתי ידיים, ומצמיד לו מרפקים לצוואר (מה שנקרא "צווארון כפול"). הקלינץ' היווני־רומי הוא מצב אידיאלי להטלה, ולכן תמיד תהיה מלחמה סביב השאלה "מי מכניס ראשון את הידיים". אבל אין מה לזלזל גם בקלינץ' המואי־תאי: הוא מעניק ללוחם עמדת שליטה שמקילה עליו להוציא ברכיות ומרפקים לגוף וגם לראש.

שוט (Shoot): צלילה להפלה שמתרחשת כששני הלוחמים עומדים בעמדת מוצא, ואחד מהם רוצה לקחת את הקרב אל הקרקע. שיטה אחת לעשות את זה היא לצלול למטה, לתפוס את שתי הרגליים של היריב ולהפיל אותו על הגב (Take Down Leg Double). במצב אידיאלי, התרגיל הזה יסתיים במצב שליטת צד (ע"ע). אפשר גם לבצע תמרון דומה ולתפוס רק רגל אחת (Take Down Leg Single), מה שמביא לתוצאה דומה. את זה אפשר לעשות לא רק ממצב שוט, אלא גם מקלינץ'.

פישוק (Sprawl): מהלך הגנתי נגד הטלות. כשאחד הלוחמים מבצע שוט, הלוחם השני יורד למצב שקצת מזכיר שכיבת סמיכה, כשהידיים נשענות על גב הלוחם הצולל והרגליים נפתחות לפישוק רחב לאחור. כך הוא מרחיק את הרגליים שלו מידי היריב ומונע ממנו לבצע הטלה. סטרייקרים, שמתמחים במצב עמידה, חייבים לצחצח את יכולות הפישוק שלהם כדי להצליח בזירת MMA. הצמדה של היריב לכלוב מסייעת בין היתר למנוע את הפישוק.

שליטת צד (Control Side): מצב שליטה שבו לוחם שוכב על היריב במאונך (מגע באזור החזה) כשרגליו חופשיות, ומרתק אותו לקרקע. מהמצב הזה יכול הלוחם לתת אגרופים ומרפקים לראש היריב ששוכב מתחתיו, לבצע נעילות על היד שלו ולעבור למצב מאונט.

מאונט: מצב שליטה דומיננטי שבו הלוחם השולט יושב על הטורסו (פלג גוף האמצעי) של היריב, כשפניו מופנות אל ראש היריב. במצב הזה אפשר לתת לו אגרופים ומרפקים, לבצע נעילות ובריחים על הידיים שלו, וגם לצאת לחניקות. זה שלמטה, לעומת זאת, לא יכול לעשות כמעט כלום - חוץ מלנסות להפוך את היריב בעזרת עבודת מותניים ולהכניס אותו לגארד, או להכניס אותו לגארד בעזרת עבודת מותניים.

גארד: מצב הגנתי בסיסי שכל לוחם שנמצא על הגב שואף להגיע אליו (ויש לוחמים - בעיקר עם בסיס של ג'יו־ג'יטסו ברזילאי - שאפילו נלחמים טוב יותר כשהם על הגב). הלוחם ששוכב על הגב אוחז במותני היריב בעזרת הרגליים; במצב כזה יש שוויון בין שני הלוחמים. עכשיו יכול הלוחם שלמטה להפוך את היריב ולקבל מאונט או שליטת צד, או לבצע נעילות ידיים וחניקות באמצעות הרגליים - ובאופן טבעי, היריב שלמעלה יכול מצידו להנחית אגרופים על זה שלמטה. יש סוגים שונים של גארד, כמו גארד פרפר או גארד גומי, אבל לכולם יש מאפיין משותף אחד: הלוחם שלמעלה לא יכול לעבור למצב של שליטת צד או מאונט בלי הרבה טכניקה וקצת כוח מתפרץ.

"תסתיר לי אותה, אסור פטמות בעיתון הזה"

חצי גארד: מצב ביניים, בין גארד מלא לשליטת צד, שקורה כשהלוחם ששוכב על הקרקע עוטף רק אחת מרגליו של היריב ששוכב עליו. במצב הזה כבר יש יתרון ללוחם שנמצא למעלה, וזה ששוכב על הגב תמיד ינסה לשפר ולהכניס את היריב לגארד מלא בעזרת עבודת מותניים.

"לעבור את הגארד": לוחם שלכוד בתוך הגארד של יריבו השוכב ינסה כמעט תמיד לפתוח את רגלי היריב ולעבור לשליטת צד או חצי גארד. אם הוא מצליח, זה מביא אותו למצב שליטה מצוין וגם מזכה אותו בנקודות מצד השופטים. הלוחם שנמצא על הגב רוצה להישאר בגארד; אם היריב עובר אותו, זה גרוע מאוד.

כתישה על הקרקע (Pound And Ground): פשוטה כמשמעה, כתישת יריב שמרותק לקרקע באגרופים או במרפקים. בימים הראשונים של ה־MMA זאת היתה טכניקה חביבה על מתאבקים שלא ידעו איך לתת אגרופים או בעיטות ממצב עמידה, אבל היו יציבים וידעו איך לשלוט ביריב על הקרקע. היום זאת טכניקה נפוצה שכל לוחם חייב לשלוט בה (אבל המתאבקים עדיין מובילים בה): הרבה קרבות מוכרעים בעקבות P&G יעיל שבמהלכו היריב מאבד הכרה, נכנע או נחתך מספיק בשביל שהקרב יופסק.

"לקחת גב": הפניית גב אל היריב היא עמדת נחיתות מובהקת, אבל לפעמים מצליח לוחם לאלץ את היריב להפנות לו גב - לרוב אחרי P&G על הקרקע, ולפעמים גם ממצב עמידה - ואז דוחק את הרגליים שלו בין רגלי היריב ונצמד לו לגב. מעמדת השליטה הזאת הוא בדרך כלל יחפש חניקה אחורית כדי לסיים את הקרב.

סוויפ: מצב שבו לוחם ששוכב על הגב מצליח להפוך את היריב שמעליו ולהשכיב אותו על הגב. יעיל בזירה, ענק במיטה.

ערוץ האוכל כאפות

בדקנו איפה אפשר לראות מכות - וגילינו שלא רק מחוץ לג'י־ספוט

ערוץ אגו טוטאל, שמשודר בתשלום למנויי "יס" ו"הוט", מביא קרבות MMA מרוב ההתאחדויות החשובות - ובראשן ה־UFC. ערוץ אקסטרים משדר כל לילה ב־23:00 פרקים ישנים של התאחדות Cage Rage הבריטית ו־KOTC החצי חובבנית, ולפעמים אפשר לתפוס שידורי MMA די איכותיים בפוקס ספורט (זירת TKO הקנדית) או ב־ESPN (סטרייקפורס או EliteXC). אפילו ביורוספורט, עם המון מזל, אפשר לתפוס איזה משהו.

גם באינטרנט אפשר לראות קרבות MMA בלייב: באתר mma.net-tv מעבירים את רוב האירועים החשובים בשידור חי, וכדי לצפות בהם צריך להירשם לאתר ולהוריד נגן של Winamp. פיספסתם?

Mmatko.com משדר את הקרבות החשובים יום אחרי התרחשותם (ובאיכות לא משהו, למרבה הצער), ובאתרים כמו יו־טיוב ודומיו אפשר כמובן לראות אינספור קרבות מהעבר הקרוב והרחוק.

אתרים שמספקים חדשות, עדכונים ופרשנות לאירועי MMA יש בלי סוף, אבל כדי לשלוט בצורה בסיסית בחומר מספיק להתעדכן ב־sports.com.yahoo ,sherdog.com ו־ mmaweekly.com, שמוסיפים גם פודקאסטים (תכניות אודיו) למכורים שרוצים לשמוע מומחים מתווכחים למי מהלוחמים יש יותר גדול.

למי שנתפס חזק יש שני פורומים ישראליים מרכזיים שבהם אפשר להחליף דעות וכמובן להתווכח עד שיצא עשן מהמקלדת. אחד הוא פורום אמנויות לחימה בזירה של תפוז. השני הוא פורום ג'יו־ג'יטסו ברזילאי של "לחימה משולבת".  

הרכב מנפח

שישה אנשי מפתח ב־MMA: שניים שיודעים לארגן דברים וארבעה שיודעים לתלוש איברים

דיינה ווייט. הבוס הגדול. לשעבר סוכן מתאגרפים בינוני שב־2001 שיכנע שני חברי ילדות, אחים בעלי קזינו בווגאס, לקנות התאחדות MMA כושלת תמורת שני מיליון דולר. תוך שש שנים הפכה ההתאחדות שקנו, ושאתם מכירים כ־UFC, למובילה בתחום - ולעסק ששווה יותר ממיליארד דולר.

ווייט, שנוהג להשמיע את המילה "פאק" לפחות פעמיים בכל משפט, הוא דמות שנויה במחלוקת עם גינונים של כוכב שלא נופלים מאלה של לוחמי ה־UFC עצמם. טוב לספורט או לא? זה ויכוח שבטח ימשיך להיות אקטואלי בפורומים גם בעוד עשר שנים.

ג'ו סילבה. ה־ Maker Match של ה־UFC ואחד האנשים המשפיעים בענף. סילבה, היספאני קטן ונחמד, הוא זה שמחליט מי ילחם נגד מי - ומי מכל הלוחמים בעולם שמתים לדרוך באוקטגון יקבל את הצ'אנס לעשות את זה. בקיצור, זה האיש שצריך להיות נחמד אליו כדי לפרוץ לליגת העל.

בי־ג'יי פן. אלוף UFC במשקל קל (70 ק"ג) שנחשב בעיני רבים ללוחם המוכשר ביותר בהיסטוריה של הספורט. פן, יליד הוואי, הוא הלא־ברזילאי הראשון שזכה באליפות העולם בג'יו־ג'יטסו ברזילאי לחגורות שחורות. אגב, את החגורה השחורה שלו הוא השיג בתוך שלוש שנים בלבד - משימה שבדרך כלל לוקחת בין שבע לעשר שנים.

"הופה, נראה לי שצריך להחליף לך" 

אנדרסון "העכביש" סילבה. אלוף UFC במשקל בינוני (84 ק"ג). ברזילאי ממושקף וחביב מחוץ לזירה, ורוצח המונים בתוכה. הגיע ל־UFC ביוני 2006 וחיסל בקלות מעליבה את כל מי שהתייצב מולו, כולל האלוף לשעבר ריץ' פרנקלין. נחשב היום ללוחם פאונד־פור־פאונד (כלומר בהתעלמות מקטגוריות המשקל) הטוב בעולם, תואר שהיה שמור עד לא מזמן לרוסי פיודור אמליאננקו.

פיודור אמליאננקו. בחור שמנמן וחביב שנחשב עד לא מזמן למייקל ג'ורדן של ה־MMA. אלוף התאחדות Pride היפנית (ז"ל) במשקל כבד, עם בסיס של סמבו, ג'ודו והרבה איגרוף ואיגרוף תאילנדי. אמליאננקו, שמכונה "הקיסר האחרון" או "הניסוי הרוסי", מחזיק במאזן מרשים של 27 ניצחונות והפסד אחד, שגם הוא נגרם בגלל מכה לא חוקית. בגלל קשיים במשא ומתן מול דיינה ווייט הוא לא מתחרה ב־UFC, למרות שיש רבים שמוכנים לראות אותו באוקטגון ואז למות בשקט.

צ'אק "אייסמן" לידל. אולי הלוחם הפופולרי ביותר בתחום, ובארה"ב בוודאי. את האישור הסופי למעמדו כסלב קיבל כשהוזמן להשתתף בתפקיד עצמו בפרק של "הפמליה", שבו הוא או־טו־טו מפוצץ במכות את ג'וני "דרמה".

לידל, אלוף UFC לשעבר במשקל חצי כבד (93 ק"ג), ידוע בסגנון הלחימה המלהיב והפשוט שלו: הוא לא נותן לך להוריד אותו לקרקע, וכשאתה מנסה להתקרב הוא משחרר טיל ימני מונחה ושולח אותך לעולם החלומות. האיש הזה שלט באוקטגון בצורה מוחלטת עד מאי האחרון, אז הפסיד את התואר תוך דקה ו־53 שניות לקוונטין ג'קסון. עכשיו הוא מתחיל את הקאמבק שלו. סטיי טיונד.

החלק האמנותי

כמה עובדות על אמנויות הלחימה שמשולבות ב־MMA. למשל, העובדה שהשם קונג פו בא מהביטוי "איך נפל הסיני הזה, כולה עשיתי עליו פו"

ג'יו־ג'יטסו ברזילאי: האמנות שהציתה את ה־MMA המודרני. היא התפתחה מהג'ודו, ועם הזמן התמקדה בנעילות, חניקות ושליטה על הקרקע. בימים שנפגשו בזירת ה־MMA לוחמים שהתאמנו אך ורק באמנות אחת, לוחמי הג'יו־ג'יטסו הברזילאי היו השליטים הבלעדיים. היום, כשכולם יודעים הכל ובכלל לא פשוט להפיל יריב לרצפה, אפילו הם מוכרחים להשקיע ולהתפתח גם באמנויות אחרות.

היאבקות: צורת לחימה נטולת מכות שנחלקת לשלושה סוגים עיקריים: היאבקות קולג', היאבקות חופשית אולימפית והיאבקות יוונית־רומית אולימפית. מתאבקים ידועים בהטלות שלהם וביכולת השליטה ביריב; עם קצת אימון ייעודי ל־MMA, הם בדרך כלל טובים ב־ Pound And Ground ובהגנה מפני הכנעות (למעשה, ההיאבקות ידועה במקומות מסוימים כ"אנטי ג'יו־ג'יטסו").

קאץ' רסלינג וסאבמישן רסלינג: שילוב בין היאבקות לעבודת הכנעות, וגם כאן יש הרבה וריאציות. בעיקרון, הלוחמים האלה בדרך כלל עובדים פחות עם גארד, ומסתמכים יותר על כוח וגרימת כאב מאשר על טכניקה.

קונג פו: אמנות לחימה סינית שמתמחה בימינו ב"מכות מוות" ובעוד דברים שלא באמת עובדים. אין מה לעשות: ברגע שמגיעים לאוקטגון, סגנונות ה"גמל שלמה" הופכים מהר מאוד לגמל שלומו לא משהו.

ג'יטקונדו: סוג של קונג פו מודרני שפיתח ברוס לי, שמשלב שיטות סטרייקינג וגראפלינג שונות - ושלמעשה עובד לפעמים. זה, לפי ברוס, סגנון ללא מגבלות של סגנון. הבעיה היחידה? כשהוא עובד, הוא כל כך דומה לאיגרוף תאילנדי שלא תדעו מה ההבדל.

סאן־שואו: עוד סוג של קונג פו מודרני שהתפרסם לאחרונה, ושדומה מאוד לקיקבוקסינג. אבל הסאן־שואו משלב גם היאבקות סינית ומערבית בצורת הטלות יפהפיות והתגוננות מהטלות.

איגרוף: אף אחד, בשום אמנות לחימה, לא יודע להשתמש בידיים ולהזיז את הרגליים כמו מתאגרף מקצוען. הוא זריז, חזק, מהיר, ואלוף בלאמוד טווחים והזדמנויות. מה שכן, בזירה צריך לשנות את עמידת האיגרוף כדי לא להקריב את הרגל לבעיטות נמוכות ולניסיונות הטלה.

איגרוף תאילנדי: אמנות לחימה קשוחה במיוחד שמתמקדת בבעיטות, מרפקים, ברכיות וקלינצ'ים. בעידן המודרני היא גם השתפרה פלאים בעבודת האיגרוף הקלאסי (והתאימה אותה לחוקים שלה: לוחמים תאילנדים קלאסיים עדיין פותחים את רוב המתקפות שלהם בבעיטה, ולא באגרוף).

קיקבוקסינג: דומה לאיגרוף תאילנדי, רק בלי מרפקים ועבודה בקלינץ', ועם יותר דגש על עבודת האיגרוף המערבי.

קראטה: יש המון סוגים - עם ובלי מגע - של קראטה. זאת אמנות לחימה שמתמקדת באגרופים ובבעיטות, שהתפתחה בעיקר ביפן ובאוקינאווה, אבל גם בארה"ב ובמקומות אחרים. ללוחמים מסוימים הוא מספק בסיס טוב ללחימה בעמידה, אבל הם צריכים להשלים את יכולות הקלינץ' והאגרופים לפנים משיטות אחרות.

ג'ודו: אמנות הלחימה ה"מדעית" הראשונה שפיתח ג'יגורו קאנו בתחילת המאה הקודמת, שהפכה לספורט אולימפי (בתהליך שסירס אותה קצת, אבל מילא). גם הענף הזה, שמתמחה בהטלות ובעבודת קרקע, מהווה בסיס טוב ל־MMA אבל זקוק להרבה השלמות והתאמות.

טקוואנדו: האמנות הזאת היא גם הספורט הלאומי של קוריאה וגם ספורט אולימפי. רוב העבודה כאן מתמקדת בבעיטות מרהיבות, שיעילות מול לוחם מיומן בערך כמו וודג'י. בכלוב, בכל מקרה, זה עוד משהו שלא עובד.

סמבו: שיטת לחימה רוסית שמבוססת על ג'ודו אבל מוסיפה לו היאבקות, איגרוף, קיקבוקסינג והגנה עצמית. כמה רוצחים בזירות הגדולות והקטנות יותר - וגם ולדימיר פוטין - מתאמנים בה.