משחקים בגאגא: על ריקוד שהוא גם ריפוי ושחרור
תקומו, תפלו, תנועו, תישענו זה על זה, תסמכו אחד על השני. אוהד נהרין, ניר בן גל וליאת דרור מזמינים אתכם לנוע, להיפתח, ולשחרר את הגוף והנפש
אם תשאלו את מי שעוסק בקונטקט מהו קונטקט, קרוב לוודאי שתקבלו תשובה ארוכה ומהורהרת. יספרו לכם שקשה מאוד להסביר מה זה קונטקט עד שלא מנסים את זה. אבל אם תשאלו אנשים שעוסקים בקונטקט מה משותף להם, תצוץ הסכמה שמדובר בישויות המחוברות לגוף שלהן, חובבות תנועה, אנשים שבבסיסם אוהבים לגעת, כמעט חושניים בהווייתם. ומעל הכל – אוהבים לרקוד.
"הייתי אומר שהעוסקים בקונטקט הם אנשים חקרנים, סקרנים, עם תשוקה עזה למשחק וריקוד", מספק טל אבני, מורה לקונטקט בקורס "לא רק קונטקט", אבחנה משלו. בקורס שלו תמצאו אלמנטים מעברו בקרקס פלורנטין, מאמנות לחימה וממחול, והחיבור הזה זהה למקורותיו של הקונטקט עצמו – אמנות לחימה ומחול.
את הצעדים הראשונים של החיבור הזה עשה לראשונה סטיב פקסטון, מורה לאייקידו ורקדן, ב־1972, כשהסתגר עם קבוצה של רקדנים גברים בחדר במשך 20 שעות ריקוד רצופות. פקסטון ביקש לבדוק מה מתרחש כשמותחים את גבולות הריקוד והמגע. מה קורה כשרקדנים מזנקים זה על זה במשך 20 שעות רצופות? הניסוי של פקסטון עורר עניין רב. עד מהרה הוא התפתח למפגשים שכללו גם רקדניות ונועדו לחקור את היחסים בין גופים אנושיים הנמצאים בתנועה, ועם השנים הפך למה שנקרא קונטקט אימפרוביזציה.
לימוד, חקירה, הקשבה, הנאה, דיאלוג בתנועה (צילום: ינאי יחיאל)
ובכל זאת, מהו קונטקט? "אם אני חייב להגדיר אותו, הקונטקט הוא לימוד, חקירה ודיאלוג, שנעשים דרך ריקוד חופשי ומגע־מגע־מגע", מסביר אבני. "המילה החשובה ביותר בקונטקט היא הקשבה. ומעל הכל, זהו מקום של ריקוד והנאה".
אבל הקונטקט הוא יותר מזה, הוא התגלה גם ככלי טיפולי בעל חשיבות רבה עבור אלפי אנשים ברחבי העולם. "אנשים לומדים ליפול בשיעורים, לומדים להישען זה על זה, לסמוך על עצמם ועל אחרים ומקבלים תמונה של עצמם המשתקפת מהמשתתפים האחרים בקבוצה", נכנס אבני לעומק החוויה. "הקונטקט נוגע לאנשים בנושאים של ביטחון עצמי, בעיות עם מגע, חשיפה ושיתוף. אם בסוף השיעור אנשים אומרים למי שרקד איתם: 'אתה לא מוביל', 'את מתמסרת בקלות', 'אתה לא מקשיב לי', יש לזה אפקט המשמש כראי עבור המשתתפים. יש כאן המון כנות. לפעמים הכנות הזאת כואבת ולפעמים גם יש לה השלכות מרחיקות לכת, על זוגיות למשל. אנשים לומדים על עצמם ועל מערכות היחסים שלהם הרבה דברים".
עבור דורית שחר (41), תלמידת קונטקט ובעלת בוטיק ברחובות, השלכות הטיפול של השיטה היו מרחיקות לכת ואף הסתיימו בגירושים. "הקונטקט הביא אותי להכרה כנה יותר שלי עם עצמי", היא מספרת. "התחלתי להרגיש יותר מה אני אוהבת ומה לא. הבנתי מה אני צריכה ורוצה, וזה הוביל אותי לגירושים. במקביל זה גם הוביל אותי להמון דברים נפלאים. יש לי היום רצון גדול יותר לתת ולהתחלק, לא להתבצר בחיים שלי אלא לצאת החוצה. האנשים שסביבי, ואפילו הלקוחות שלי, טוענים שאני זוהרת יותר, עם אנרגיות חיוביות יותר לחיים. זה משהו שאני בהחלט מרגישה. אני יותר אוהבת אדם היום. ערוצי תקשורת שהיו חסומים שנים נפתחו. אני יותר רכה, מקבלת, נפתחת, מדברת. אין ספק שלקונטקט יש השפעה עצומה על חיי".
בין ביטוי להקשבה
את הצמד ליאת דרור וניר בן־גל אין כמעט צורך להציג. שני הרקדנים והכוריאוגרפים האלה, עטורי פרסים מקומיים ובינלאומיים, הם מהיוצרים הפוריים בארץ בתחומם. דרכם האמנותית סוגה בחיפוש אחר משמעויות חדשות בתנועה ובריקוד ובשאיפה לדיאלוג בין הסטודיו לחיים האמיתיים שמחוצה לו. בשנת 2000, מתוך הבנה שהריקוד שלהם כדרך חיים לא יכול להתקיים במציאות שסביבם, עברו השניים עם להקתם להאנגר במצפה רמון שבלב המדבר, מתוך אמונה ששינוי זה יביא לחיבור שבין הריקוד לריפוי.
לא אמנות מנותקת (צילום: ינאי יחיאל)
"אחד הדברים שהנחה אותנו היה איך לחיות חיים ללא הפרדה, כך שהמחול הוא חלק מהיומיום ולא אמנות מנותקת שמכתיבה קצב חיים מהיר ולא פעם תחרותי מאוד", מסביר בן־גל. "רצינו
לבדוק איך לחזור לריקוד ממקום של התמסרות, משמעת ואהבה".
אם לשפוט על־פי מספר המעריצים שהעמידו השניים לשיטתם, הבדיקה הצליחה מעבר למצופה. ההאנגר של השניים מושך מבקרים מכל הארץ ומהעולם. מעבר ללהקה יוצרת הם מעבירים בו סדנאות של ריפוי דרך הריקוד. "בכל אחד מאיתנו יש שתי מערכות מרכזיות. אפשר להפרידן בדרכים שונות או לקרוא להן בשמות שונים, אך הן מבוססות על אותו עיקרון", מסביר בן־גל את שיטת עבודתם. "האחת מבטאת, נותנת ופועלת, והשנייה מקשיבה, מקבלת ונחה. הריקוד וההתבוננות הם המובילים והמדריכים אותנו אל שני העולמות. דרכם אנו לומדים את כוחו, את כיוון זרימתו, את מקורו ואת יכולת הארגון של הגוף".
גם לבן־גל הרבה יותר פשוט להדגים וללמד את מה שהוא מדבר עליו, והוא עושה את זה עם שלל אוכלוסיות - החל בנגמלי סמים, דרך מנהלי היי־טק וכלה בתלמידות תיכון רגע לפני הבגרויות. הרעיון שעומד בבסיס העבודה הוא שהגוף יודע וזוכר ויש לו תשובות. קחו קבוצה של אנשים בני 50 ממפעל בצפון הארץ שמגיעים לבן־גל. הוא מבקש מהם להתגלגל על הרצפה בעיניים עצומות. זה הופך לשעה וחצי שבמהלכה העובדים מתגלגלים, אבל מצחוק, על הרצפה. "אם להתחברות הזאת לגוף ולספונטניות הילדותית אין משמעות, אז אני לא יודע למה יש", אומר בן־גל.
חלק גדול מהעבודה אצל בן־גל ודרור עוסק במשקל הגוף וביכולת להתנתק מהאדמה. "אנחנו עובדים בזוגות, מבצעים תרגילים של הנפה באוויר בעיניים עצומות", מפרט בן־גל. "הגוף זוכר איך בגיל שנתיים ההורים העיפו אותו באוויר,
את התחושה, את הרגשות. כשאתה עושה את זה עם אנשים שלא עשו משהו דומה שנים, הגוף מיד נזכר ואיתו מגיעות תחושות של שחרור, של ביטחון, שהעולם מסביב הוא מקום יפה, מקסים ומרגש. אנחנו לא עושים כאן שום דבר שלא עשו לפנינו, אנחנו רק יוצרים את המפגש בין הזיכרונות שבגוף, ובין מי שמשתמש בגוף הזה שמכיל את אותם זיכרונות".
המפגש בין נועה בנימיני (25) לצמד הרקדנים שינה את מסלול חייה. לפני כשנתיים היא יצאה למצפה רמון להשתתף בסדנה שנערכה בהאנגר אדמה ומאז היא שם. לומדת להקשיב לגוף שלה ולשקט של המדבר.
"כשיצאתי מהסדנה הראשונה אחזה בי תחושה של שקט ושל התרוממות רוח", נזכרת בנימיני. "אבל יצאתי גם עם תחושה שנגעתי בצדדים שלא היו לי קלים וזה עורר בי הרבה עניין". כששמעה על בית הספר של הצמד הפך העניין ללימודים מלאים במקום.
את שנתה האחרונה בתואר ראשון לפיזיקה באוניברסיטת בן גוריון היא מסיימת במקביל, עובדת מדי פעם במצפה הכוכבים של מצפה רמון, מלמדת אסטרונומיה, אבל בראש ובראשונה נמצאת
בעיצומו של מסע מחקר עצמי.
"מה שאני לומדת שינה לי את החיים", מסבירה בנימיני. "במקום לצפות בטלוויזיה בערב כמו כל עם ישראל אני יושבת במיטה וסורגת. למדתי להאט את הקצב, להתבונן, לקבל ולהתמודד עם הדברים שישנם. אני חיה היום בלי טלוויזיה, בלי משככי כאבים. אני לא צריכה את כל זה – אני מקבלת את הכוח שלי מההיכרות שעשיתי עם עצמי, עם הגוף ועם הנפש. כל הכיף הזה והשקט מגיע ממקום אחד, מקום של תנועה נובעת. אני מצויה כל הזמן בתהליך שבודק מהיכן התנועה נובעת ומה קורה כשלא נותנים לה לנבוע".
העוצמה שבחולשה
גאגא היא דרך עבודה גופנית שבה עובד אוהד נהרין, כוריאוגרף להקת בת שבע. היא משמשת אימון יומיומי לרקדנים ודרך עבודה גופנית לאנשים רבים שאינם רקדנים, אבל מחפשים את האמונה בכוח המרפא של התנועה. הגאגא
מציעה דרך לחזק את הגוף, לשכלל את הגמישות, הזריזות והיעילות, ולהעיר את החושים והדמיון. העוסקים בה מעידים כי ההתנסות בה מפתחת מודעות לחולשות גופניות, מעירה מקומות מנוונים, חושפת את הקיבועים הפיזיים ומציעה דרכים לביטולם. לכל זה יש ביטוי שהוא יותר מפיזי. העבודה הזאת משכללת את התנועה האינסטינקטיבית, מחברת את החלטות התנועה המודעת עם הבלתי מודעת ומייצרת בסופו של דבר תחושת חופש ועונג.
"במפגש עם הגאגא אנשים מקבלים מהמקום הפיזי המון שמחה, זרימה, שינויים ויכולת להתמודד ולהתחדש", מסביר אוהד נהרין מייסד השיטה. "אני בטוח שהגאגא יכולה לפתור הרבה בעיות, אבל אני מעדיף להסתכל עליה בתור סוג של טיפול וחיזוק מנוע. אני יודע למשל שלא מעט אנשים נפטרו מהרבה תרופות, גם קליניות וגם פסיכיאטריות בעקבות העיסוק בגאגא. אי אפשר להתעלם מהחיבור הזה בין גוף לנפש שנמצא אצל כולנו, וכשאנחנו מחברים את המאמץ עם שמחה, נוצרים שינויים מפתיעים".
אל הגאגא הגיע נהרין ממקום אישי של פציעת גב מסובכת שהשביתה אותו לפרק זמן ארוך. "הפציעה לקחה לי את השמחה", הוא נזכר. "התחברתי לחולשה ולמוגבלות שלי ומתוך התחושות האלה נולד חיפוש. החיפוש הוביל אותי למאמץ להחזיר לעצמי את שמחת החיים, את היכולות של הגוף שעבר ניתוח וסובל מנזק עצבי בלתי הפיך. מתוך החיפוש הזה גם נולד הרעיון שאני יכול לעורר את היכולות שבי, להיות מסוגל להביא את עצמי לפרוץ גבולות, שלי ושל היכולות, ולצאת מקיבועים תנועתיים ונפשיים".
בניגוד לסטודיו ריקוד אופייני הוציא נהרין בגאגא את הראי אל מחוץ לחלל הריקוד. "אני אוסר על שימוש בראי בגאגא", הוא אומר בנחרצות, "כדי שנוכל להתרכז בעצמנו ובתחושות שלנו, באנשים שסביבנו ובהתחברות אל כל מה שמתרחש בשיעור. הגאגא היא מקבילה של הרבה דברים אחרים, רק תלוי איך עושים אותם. ריקוד הוא לא בהכרח רוחני יותר מהליכה על חוף הים, או יותר פיזי מהליכה על הליכון בחדר כושר. בעיניי התמצית של הגאגא היא העיסוק שלה ב'איך' יותר מאשר ב'מה'".
שלומית לייבוביץ' (48) היא עו"ד ואמנית שעוסקת בגאגא כארבע שנים, פעמיים בשבוע לפחות. "כמו לכל הדברים הטובים באמת, גם לגאגא הגעתי במקרה", היא משחזרת. "חזרתי מטיול בהודו וחיפשתי מקום נוח לעשות בו יוגה. על גאגא לא חשבתי כי עסקתי בריקודי בטן באותה תקופה. אבל אחרי ניג'וסים של חברה הגעתי לשיעור ניסיון ונתפסתי".
לייבוביץ' נוטה להסכים עם המורה שלה ומייסד השפה שגאגא והליכון דומים, אבל גם שונים מאוד. "אני מתחברת מאוד לצד הפיזי של הגאגא", היא משתפת. "מבחינה פיזית נדהמתי לגלות כי בגיל שבו בדרך כלל הכישורים מתחילים
להידרדר הם משתפרים בעזרת הגאגא. הרגליים למשל השתפרו אצלי באופן משמעותי. היום אני יכולה לכרוע במקום יותר מעשר דקות בלי מאמץ ואני לא עוסקת בשום פעילות פיזית אחרת. אבל חשובה יותר היא היכולת שקיבלתי להרחיב את גבולות התודעה שלי. אני יוצאת מהשיעור עם בהירות מחשבתית, עם פתרונות שבאים אלי ועונים על טרדות ועל שאלות מהותיות של החיים. למעשה, בימים שבהם אני עושה גאגא בבוקר יש לי הספקים שלא דומים לשום יום אחר. אם אני יודעת שיש לפניי יום עמוס במיוחד, אני אעשה בבוקר גאגא".
לפנייה לכתב/ת 
