לאן נעלמו שירי הילדים של פעם?
פעם היו פה שירי ילדים מוצלחים ורפרטואר ערכי וציוני שכתבו משוררים ומלחינים אמיתיים. היום, לעומת זאת, השירים מיועדים להעשיר את יוצריהם ולא את הילדים, כך טוען מחקר חדש העוסק בשירי ילדים בישראל. מי אשם במצב? לפי מחברת המחקר לא מעט גורמים: מהגננות ועד האינטרנט, מהפסטיגל ועד האמהות הקרייריסטיות. לא בטוח שיש סיבה לשיר
והנה ידיעה לא משמחת להורים שבין הקוראים: הגננות של הילדים שלכם עובדות עליכם בעיניים. זו לפחות המסקנה של ציפי כהנוביץ,' דוקטורנטית בחוג למוזיקולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שחקרה את השירים המושמעים בגני הילדים משנות השלושים ועד היום והגיעה למסקנות עגומות במיוחד.
"היום הורים יכולים לבחור לאיזה גן ישלחו את הילד שלהם ויש תחרות בין הגנים על ההורים. כאן מתחילות הבעיות. הגננות רואות לנגד עיניהן רק את קידום המכירות, אז חנוכה למשל, שיש בו הרבה סמלים כמו נרות, סביבון או חנוכייה - הוא הזדמנות טובה להעלות הצגות ולהביא את ההורים כקהל. הגננות משקיעות את כל האמצעים כדי שההורים יחשבו שככה זה נראה בגן כל השנה, והן מגייסות גם את השירים למטרות רייטינג ושיווק הגן.
"אם פעם היו שרים בכל הגנים 'כד קטן' ו'ימי החנוכה,' היום כבר לא תמצא ילדים ששרים אותם, אולי רק כמעברונים בין השירים והריקודים החדשים. אני קוראת לזה 'תעשיית זמר חנוכה.' בכל שנה יש שירים חדשים וכל גננת ממציאה עוד ועוד שירים. היום המצב הוא כזה שההורים והסבים לא יכולים לשיר בחגיגות עם הנכדים והילדים שלהם כי הם לא מכירים את השירים. למעשה גם שני ילדים בהפרש גילים של שנה לא יכירו את אותם שירים".
לפחות באותה שנה שרים בכל הארץ את אותם שירים?
"ממש לא. יש כותבות שירים בדרום וכותבות בצפון, והן מפיצות את הדיסקים שלהן בהשתלמויות המורים המקומיות. ככה יוצא שהילדים בצפון שרים דברים אחרים לחלוטין מאשר בדרום. בשנים האחרונות הרפרטואר גם התפלג לדתי וחילוני, ובכלל, החומר של השנה שעברה לא שורד, אין פה שום זיכרון. החג הזה הפך לעסק מסחרי לכל דבר."
הילד אוכל מה שנותנים
"ים של נרות בשתי ידיי, יאירו לי את לילותיי, יאירו לי את החשכה") "...ים של דמעות," גרסת חנוכה בגן ילדים).
מגיפת הקאוורים, שמאיימת להטביע את כולנו בשנים האחרונות, לא פסחה גם על גני הילדים. על הלחן המוכר שותלים מילים חדשות, ונוצרות יצירות כמו "היוונים הורסים לנו את המקדש, הו הא! הו הא! אבל לא נוותר ונילחם בגבורה, הו הא! הו הא"! שאם תשירו אותה לפי הלחן של "ג'ינגס חאן," יצא לכם שיר חנוכה שכיכב באחד מגני הילדים בשנה שעברה.
"זה טריקי ונכלולי, אפילו מניפולטיבי," קובעת כהנוביץ.' "את המילים מבינים מיד, אבל ללחן לוקח זמן להתחבר. אז לוקחים לחן מוכר ומדביקים לו מילים, בידיעה שבשנה הבאה ממילא כבר יהיה שיר חדש ואף אחד לא יתחבר רגשית לשירים האלה. כולם מאוד מרוצים: היוצרים לא צריכים להתאמץ, ההורים מתחברים ללחן המוכר, המורה למוזיקה קנתה את זה בהשתלמות מאוד יקרה, אז יופי שיש היענות, והגננת מרוצה כי זה מושך את ההורים."
והילד?
"הילד אוכל מה שנותנים לו. בסוף הוא יוצא מהגן בלי אף שיר אחד שהוא יכול לקחת איתו לבית הספר. מה הוא ישיר לילדים שלו כשהוא יהיה גדול"?
מסקנות המחקר של כהנוביץ,' שחטאה בעצמה בעבר בכתיבת שירי ילדים, יוצגו בכנס "מי אני? שיר ישראלי"! שייערך באוניברסיטת בר אילן בשיתוף גלי צה"ל ו"אמנות לעם" החל מיום חמישי הקרוב - בהרצאה שכותרתה "פריחה או דעיכה - העיקר הסבאבא." "הפריחה היא במספר הגדול מאוד של שירים שיוצאים לאחרונה," מסבירה כהנוביץ.' "הדעיכה היא באיכות. אבל כמו שאומרים, העיקר הסבאבא."
וכהנוביץ' לא מפחדת לדבר בקלישאות. "פעם היה פה הרבה יותר טוב," היא קובעת. "בשירי הילדים היו ערכים, הם היו אשנב לציונות וחברתיות. היה רפרטואר! בשנות השלושים עלו לארץ מלחינים יהודים כמו יואל אנגל או אידלסון, שכתבו את שירי הילדים הראשונים בעברית, ומיד אחריהם, בעלייה השלישית והרביעית, הגיעו יוצרי זמר רבים שראו בילדים את נושאי הדגל הציוני ובזמר הילדים את העתיד הציוני. השירים הודפסו בשירונים שהופצו בין כל גני הילדים והמלחינים עצמם לימדו את הגננות לשיר אותם, כדי שהכל יהיה מדויק ככל האפשר."
לפי התזה של כהנוביץ,' זה בדיוק השלב שבו התחולל המפץ הגדול. לא, לא הדצים ודיגדיגדוג. דווקא הביטלס. "עם כניסת החיפושיות לארץ חלו הרבה שינויים בכתיבה המקומית. העיקרי שבהם היה שהפסיקו לכתוב שירים על האומה ועל הקבוצה והתחילו לדבר על מה שבאמת מעניין את הילדים. האינדיבידואל השתלט על השירים, והדוגמה הטובה ביותר לכך היא 'והילד הזה הוא אני.' מאז שירי הילדים עוסקים בעיקר באדם הפרטי וחסרים שירים על נושאי ארץ ישראל, על 'אנחנו.' ה'יחד' הישראלי נמוג.
בשנים האלה נעמי שמר כותבת שירים אחדים לילדים, דתיה בן דור מתחילה לכתוב שירי משחק ותנועה, והמגמה של אישה כותבת ומלחינה נעשית דומיננטית. מאז פועלות הרבה מאוד נשים שבאות מתחום החינוך, עם הכשרה בחינוך מוזיקלי לילדים, שכותבות טקסטים של שירי חגים ועונות השנה לצורכי עבודתן בגן. והדוגמה הטובה ביותר לזה היא אריאלה סביר, שעד לפני כמה שנים הייתה כותבת סדרתית, ללא נושא וגבול. הייחוד שלה היה שהיא הפיצה את השירים יחד עם חוברת הוראות של תנועות לשירים, ולגננות כבר לא היה הרבה מה לעשות."
אבל אז, מסבירה כהנוביץ,' לגננות נמאס להשמיע שירים של אחרים. "מספר לא מועט של מורות למוזיקה שעבדו בגני ילדים התחילו גם הן לכתוב ולהלחין שירים, ועם הזמן טכניקת ההפצה שלהן הלכה והשתכללה. היום כל מורה שכותבת ומלחינה גם משכפלת את הקלטות שלה ומוכרת אותן בהשתלמויות. ככה נוצר ענף שלם של הכנסה. כבר לא צריך להיות משורר בשביל זה."
השלב הבא, הנה זה מגיע, הוא להאשים את פלאי הטכנולוגיה. ולמקרה שתהיתם, את המסמר האחרון בארון הקבורה של שירי הילדים נעץ האינטרנט. "הקלטת שירים היום היא פשוט קלה מדי," מקוננת כהנוביץ.' "ההתפתחות הטכנולוגית מאפשרת לכל אחד להוריד פלייבק, ללכת לחדר הקלטות ולהצמיד לו מילים חדשות. היוצרות הופכות ליצרניות של שירים, אבל מתחילים להיווצר טקסטים ברמה לא טובה. האנשים שעושים את זה לא מושרשים במסורת ישראל אלא ברווח הכספי. אני לא נגד גלובליזציה, אבל לילד קטן תן לפחות שורשים ישראליים. אני לא יכולה להימנע מנימת ביקורת, למרות שאני יודעת שיש אנשים שזה יכעיס אותם."
אמהות לא שרות
הלו, הלו, ציור של פיקאסו, שם בתיק, זה צביקה פיק? לא! זה דנקר המדליק" (מורשת הגן של הדור הבא, מפי כוכבי הפסטיגל).
טוב, אתם אולי חושבים: אם בגן המצב גרוע, לפחות בבית שרים לילדים. אז זהו, שלא.
"שירים בבית? לא ממש," פוסקת כהנוביץ.' "למיטב ידיעתי רק כשהילדים קטנים מאוד, פעוטות ממש, האמהות שרות להם, ואחר כך הן מפסיקות. ואני לא מדברת רק על אמהות שגדלו כאן. דיברתי גם עם עולים מרוסיה ומארגנטינה. כשהילדים מגיעים לגיל שלוש מפסיקים לשיר להם. רוב האמהות הן קרייריסטיות, הילדים נמצאים מגיל צעיר אצל מטפלת או בפעוטון ושומעים מעט מאוד שירים מפי אמא".
מזל שיש די-וי-די
"הדי-וי-די הוא השמרטף המודרני. כל תוכנית טלוויזיה מצליחה ממהרת להוציא קלטת לשוק כדי לסייע בהעסקת הילדים בבית. פשוט מאוד להכניס דיסק לדי-וי-די, והילדים יושבים מרותקים במינימום מאמץ. זה פתרון קל מאוד. במקום לשבת עם הילד, רוב האמהות היום עובדות. הילד מגיע בארבע, אמא מגיעה מהעבודה, עבודת הבית מחכה לה ואני לא רוצה לדבר בהכללה, אבל מעט מאוד אמהות מתיישבות עם הילד למשחק או שיחה. נוח מאוד להושיב אותו מול טלוויזיה ואז יש שקט."
הילדים של היום, לדעתה של כהנוביץ,' מקבלים את החינוך המוזיקלי שלהם בשלושה מקומות - בגן, בטלוויזיה ובפסטיגל. אם שואלים אותה, כל אופציה יותר גרועה מהשנייה. "בגן הילדים יש בעיקר שירי חגים, עונות השנה, תנועה ומשחק. המטרה של אלה היא חינוכית ולימודית - להקנות ידע, לסגל את הילד ליחסי גומלין חברתיים ולשיתוף פעולה עם אחרים. התחום השני הוא שירי תוכניות טלוויזיה, שתומכים בעיקר בתכנים שקשורים בחיי היומיום של הילד. בדרך כלל מבצעים אותם שחקנים, לעומת שירי הגן שמבצעות בעיקר זמרות. התחום השלישי הוא שירי פסטיבלים ובשנים האחרונות שירי הפסטיגל, שמטרתם בידורית.
"בשנים האחרונות השירים האלה עשויים כשירי מבוגרים מבחינת המילים והלחן, ומתחברים לנושאים כמו גיבורי-על או פנטזיה, או למשל 'פסטיגל על הזמן,' עם אסוציאציה לביטוי סלנגי שגור. יש פה גם עניין של השוואה חברתית - הילד אומר שיש לו דיסק של השירים והילד השני רץ להורים ואומר שחייבים ללכת ולראות ולקנות. רוב הילדים נחשפים לשירי הפסטיגל באופן הזה. השירים מנותקים מתחומי החינוך ומההווי של הילדים, אבל הילדים מחוברים אליהם בגלל המימד השמיעתי המושך, שעשוי בווליום ענק. לפי המודעות שאני רואה מדי שנה, נראה שהתלבושות של הזמרים, ובעיקר של הזמרות, קורצות מאוד דווקא לגברים שבקהל, פחות לילדים."
את חושבת שיש מה לעשות?
"פעם שירונים לילדים היו מופצים על ידי ההסתדרות והקרן הקיימת למורים, שם ישבו וחשבו מהו חומר ראוי לילדים. היום כבר לא עושים את זה. במשרד החינוך יש פיקוח על כל גננת ומורה, והם צריכים לשבת ולהחליט אילו שירים ישירו בכל הגנים בארץ בחנוכה וזה מה שיהיה, אבל כרגע זה כנראה לא בראש מעייניהם. זה תהליך שלוקח זמן, כדאי מאוד להתחיל אותו".
לפנייה לכתב/ת 
