נוח באמצע הדרך
אלבומו החדש של אלביס קוסטלו הוא לא הטוב ביותר שלו, אבל הוא מלא מלודיות כובשות וחדוות יצירה. גיא חג'ג' חושב שקוסטלו עכשיו בתקופה טובה
נוח עם אלביס קוסטלו. מאז ימי הרעש (היחסי) שלו בסוף שנות ה-70, קוסטלו התמקם בנוחות בנישה הנעימה שלו ומלבד גיחות קלות ולא מרעישות במיוחד, נשאר לשבת באמצע הדרך באותה כורסת הרוק הרך הישנה והמוּכרת שלו. הדים של רגאיי, פולק, ג'אז, פאנק ואף קאנטרי הרעידו מעט את אמות ספיו, אבל הכל התערבב אצלו לצבע די אחיד, כמו שמערבבים המון צבעי גואש ותמיד יוצא חום. על ריח אין טעם להתווכח: יש מאזינים שיראו את עושר הגוונים, את השימוש הנבון בקרקע מוזיקלית יציבה כדי להעביר את הדגש לכתיבת השירים החדה ולניואנסים שעושים את כל ההבדל - ויש כאלה שתמיד יראו רק צבע חום משעמם.
יש לקוסטלו תרגיל עוקץ מחוכם, שמצליח כמעט בכל אלבום טוב שלו. בעזרת צלילים מוּכרים, הוא מביא אתכם בדיוק למקום בו הוא רוצה שתהיו, המקום בו תרגישו מספיק נינוחים כדי לחוש שאננים, ואז דוקר כל כך בעדינות שבהתחלה זה מרגיש נעים, אבל עם הזמן הסיכות מתחילות להכאיב כשמחלחלות המילים של שירים. למשל בשיר הפותח "No Hiding Place" המצוין, המתאר "עתיד לא-מאוד-רחוק", בו כל הפרטיות נעלמת ואפשר להגיד הכל בחסות האנונימיות. אנחנו, אגב, קוראים לזה "אינטרנט".
כותב שירים של פעם בחיים ומחביא אותם באלבומים מלאי פיהוקים. קוסטלו
לקוסטלו יש שלושה כשרונות גדולים: כתיבה חדה ועתירת משחקי מילים ומצלולים, יכולת אגדית ליצירת "הוּק" מלודי שייחקק במוח וסגנון שירה שאי אפשר לטעות בו. נוח, ולפעמים גם כיף מאוד, לשקוע בהם ולשכוח את כל השאר.
ועדיין, קשה עם אלביס קוסטלו. קשה איתו, כי על כל אלבום בלתי נשכח הוא מוציא חמישה אחרים שקל מדי לשכוח. קשה איתו, כי הוא יכול להחביא שיר של פעם בחיים, שאמנים אחרים יתנו איבר חשוב בגוף כדי לכתוב, בתוך אלבום מלא פיהוקים. קשה, כי קוסטלו יכול לכתוב שיר מושלם ומצמרר בכל מובן (כמו "I Want You") ואז לשקוע בעשור נטול שיאים.
הנאה בנגינה
למרבה השמחה, "Momofuku", האלבום החדש בעל השם מעורר החיוך, הוא אלבום מוצק וחזק של קוסטלו בתקופה טובה מאוד שלו. שם האלבום הגיע משמו של אנדו מומופוקו ז"ל מטייוואן, שהמציא את תבשילי אטריות-הבזק. האלבום הוקלט "כל כך מהר, שאפילו לא הספקתי לספר לעצמי עליו", כפי שאמר קוסטלו. מהר כמו "מנה חמה", "כל מה שהיינו צריכים היה להוסיף מים". המוזיקה חיה ומיידית והראשוניות נותנת לשירים כאן כוח. יחסית לזמר שזהו אלבומו ה-35 במספר שנים דומה, מפתיע לשמוע את הכוח שבו עדיין מטיח קוסטלו חלק מהשורות במיקרופון, וכיף לשמוע כמה נהנים חברי להקתו החדשה-יחסית, The Imposters, לנגן יחד באולפן. ההנאה הטהורה שבנגינתם עוברת נהדר את צינורות האולפן ומגיעה לאוזניים ומשם היישר לרגל המתופפת על הרצפה.כששומעים באיזו קלות שולף כאן קוסטלו מלודיות כובשות ובאיזו טבעיות הוא משחרר את השירה המהדהדת והמתעתעת שלו, אפשר להבין למה הוא השפיע על דורות של אמני רוק, מ-REM ועד הפו פייטרז.
קוסטלו תמיד היה מוזיקאי של מוזיקאים ונהנה להתפלש במעמד הזה - מארח ומתארח ככל שהוא רק יכול.
האלבום החדש נולד משיתוף הפעולה שלו עם סולנית ריילו קיילי המעולה, ג'ני לואיס, שמספקת קולות רקע בכמה מהשירים יחד עם בן זוגה המוכשר ג'ונתן רייס. שיר אחד נכתב עם רוזאן קאש, בתו של ג'וני המנוח, ושיר אחר, "Pardon Me, Madam, My Name Is Eve" המשעשע, נולד בג'אם-סשן עם אגדת הקאנטרי החיה לורטה לין.
אלבומו הטוב ביותר? רחוק מכך. אין כאן אף שיר שמתקרב באמת לקלאסיקות העל-זמניות של קוסטלו, אך גם אין כאן אף שיר גרוע. זהו תקליט יציב ומהנה מאת אחד מגאוני הפופ של זמננו, שמצליח לא לאבד גובה לאורך 47 דקותיו של התקליט. מחוזק בכמה מהקולות הטובים של ימינו ובלהקה שפשוט עושה חיים באולפן, קוסטלו אולי לא שובר שיאים, אבל בהחלט יוצא מנצח.
אלביס קוסטלו, "Momofuku" הליקון/Lost Highway
