בטיפול חז"ל

"פסיכולוגיה בהוויית היהדות", ספרו של פרופ' אליהו רוזנהיים, סובל מנקודת פתיחה בעייתית במקצת. הפסיכולוגיה והיהדות שונות באופן קוטבי בהנחות היסוד שלהן, הוא טוען, היהדות מניחה שהאדם נולד לשרת את האלוהות, ואילו הפסיכולוגיה מניחה שהוא משרת רק את עצמו ואת אושרו.

אלא שכל מי שפתח אי-פעם ספר יהדות, פסיכולוגיה או מדע, יודע שאין כל סתירה בין שתי ההנחות. קיום רצון האל אינו נוגד את אושרו האישי של האדם, ואולי אפילו להפך. היהדות והפסיכולוגיה אינן קוטביות. בעצם, הן די משיקות, מה שהופך את הספר לחשוב ואף מתבקש. 

פרופ' רוזנהיים מלקט את ההתייחסויות לתחומי הנפש מתוך התלמוד והמדרש, מלאכה כמעט בלתי אפשרית שהוא עומד בה בכבוד ויותר מכך. משלל הדוגמאות עולה דמות האדם כיצור רציונלי, בר-דעת והגיוני, השואל באילו אמצעים להשיג את מטרותיו. יש לו יצרים ודחפים, אבל הם לא העיקר. הוא יצור פשוט, סביר ומאוד לא פרוידיאני. משאלותיו ורצונותיו רבים, אין סיכוי שיממש אותם בימי חלדו, ולכן הוא מתקיים במצב של תסכול תמידי. המדרש לא מנסה לנתח את אישיותו יותר מדי, אך מצייד אותו בצרור עצות - אל תהיו מתנשאים ויהירים, היו גמישים וסבלנים ותראו שיהיה בסדר. 

האדם של חז"ל, לפי פרופ' רוזנהיים, הוא חיה חברתית שהמניע לרוב החלטותיה ומעשיה הוא סוציאליזציה. ספרו ניצב בצומת אינטלקטואלי נפלא ומסקרן, שבו עומדים מצד אחד ההתנהגות היהודית המסורתית והבסיסית, מה שנקרא היום פולניות בנוסח "מה יגידו השכנים", ומצד שני ניצב החלק המסעיר ביותר של הפסיכולוגיה הפוסט-פרוידיאנית האולטרה-מודרנית, מהשנים האחרונות ממש, שכבר לא רואה באדם מעין מפלץ המונע על-ידי מיניות ואלימות, אלא נשמה בודדה שמתקיימת על הצורך שלה למצוא נפשות אחיות כדי לשרוד ולשגשג.  

הדיון הזה לא מופיע בספר במפורש. רוזנהיים הרבה יותר חזק בהצגת הדברים ופחות בפרשנות או שיפוט. יש בטקסט שלו משהו קצת אנמי מבחינת תעוזה ניתוחית, אבל הוא מציג את הדברים באופן מקיף ורחב, ומותיר את פסק הדין ההגותי בידי הקורא – מהלך לגיטימי ומקובל בהחלט. 

הנה ההומור החז"לי

עם זאת, הצד הפסיכולוגי-מקצועי בספר מפותח אולי יתר על המידה. בסוף כל פרק מופיעות מסגרות המכונות "תכלית דבר" ודורשות לגזור מסקנות אופרטיביות טיפוליות מהפסיכולוגיה החז"לית. פרופ' רוזנהיים נוקט כאן גישה מוזרה למדי, שלא תמיד מתאימה לאדם המודרני ומתנגשת בתחושה שהדיון בספר שכזה היה אמור להיות הרבה יותר תיאורטי ופילוסופי,

ופחות מעשי ועמלני. לא על כל דבר חוכמה עתיק ויפה חובה עלינו לכפות את כתונת התכלס העכשווית. המטפל או ידיד הנפש של היום אמור לשאוב מהמדרש השראה – לא טכניקות תרפיה. כלומר, לא כאן המקום להזכיר לו שלא לקבל שיחות מפציינטים אחרים בעת הטיפול. בשביל זה יש סדנאות פרקטיקה – לא ספרים בנושאי יהדות. 

אבל הסוף אופטימי. חלקו האחרון והנרחב ביותר של הספר מוקדש להומור, אלמנט בעל חשיבות אדירה במדרש, המאפשר דילוג על-פני משוכות של חשיבה רציונלית ופריצה אל העולם הרגשי הנסתר, שחרור, גמישות מחשבתית ופתיחות אמיתית. כשגם חז"ל וגם האנליטיקנים הכי-הכי מודרנים ממליצים לנו לצחוק כמה שיותר – הם כנראה יודעים על מה הם מדברים. 

פסיכולוגיה בהוויית היהדות, אליהו רוזנהיים, הוצאת מודן, 298 עמודים