פיגוע פלילי כסימפטום
כשהאלימות רומסת כל חלקה טובה, כשהון חובר לשלטון בכל הזדמנות, חיסולו של עורך דין פלילי מאותת לנו לחשוב מחדש על כוחנו החברתי
הכרתי את יורם חכם במשך לא מעט שנים. הוא כלל לא היה דומה לעורכי הדין שזכו לחשיפה רבה בתקופה האחרונה. הבוטות לא הייתה חלק מאורחות חייו. גסות הרוח, ההזדהות הטוטאלית עם לקוחותיו - היו רחוקים מאופיו.
בשעות שבהן עדיין אסור היה לפרסם את שמו, חשתי אי נוחות. לא בגלל עשרות הטלפונים שקיבלתי מתוך דאגה לשלומי ולא בגלל שדוברי המשטרה הזדרזו להצהיר ש"נחצו קווים אדומים". כבר היו דברים מעולם. השופט עדי אזר ז"ל נרצח בידי עבריינים. עורך הדין אברהם אורן ז"ל מפתח תקווה, אף הוא נרצח לפני מספר שנים, והיו עוד מקרים מן הסוג הזה.
מה שאותי הטרידה במיוחד היא ההשתלבות של הפרשה במשהו הרבה יותר עמוק. החברה בישראל עוברת מהפך - ולא לטובה. עשרות אלפי עורכי דין שמסתובבים בשוק העבודה, חלקם ללא פרנסה הולמת את מעמדם, הם לא הבעיה. הם הסימפטום למחלה לא-נעימה. טורדת. מגרדת. מכעיסה. מעצבנת.
ארקדי גיידמק, מי שמבוקש בצרפת בידי רשויות החוק, רוצה להיות ראש עיריית ירושלים ואף אחד לא קם כדי למחות. כבודה של העיר שאליה התפלל העם היהודי במשך כל שנות גלותו, כבר אינו מה שהיה פעם.
לכך מצטרפת העובדה שלא פחות משלושה ראשי עיר נחקרו השבוע בו-זמנית במשטרה. שר האוצר לשעבר עומד לדין פלילי. חבר הכנסת צחי הנגבי מואשם בפלילים ועוד לא אמרתי כלום על ראש הממשלה ועל שלמה בניזרי ועל מערכת המשפט, שוועדת חקירה ממשלתית אולי תפשפש בקרביה ותחשוף כנראה לא מעט "לכלוכים". השופט הפורש שלי טימן אמר זאת כבר לא פעם ולא פעמיים. שני הזיכויים מהימים האחרונים של מי שנאשמו ברצח בהרכב שהוא יושב בראשו לא צריכים להפתיע איש. משטרה שראשיה מתמנים כפי שהם מתמנים לא יכולה להיות משהו אחר. אביגדור ליברמן לא לגמרי לא-צודק.
המיזם הציוני נראה רעוע מתמיד, והוא בסך הכל בן 60 ומשהו. פעם זה נראה כמו חזון תעתועים. היום זה נראה קרוב מאי-פעם.
הבחירות הכלליות העומדות בפתח, אף הן לא מבשרות גדולות ונצורות. הרבה הון ינסה להשתלב בתוך מוסדות השלטון המרכזיים. ברשויות המקומיות זה כבר קרה לפני זמן רב. כמה מהעומדים בראש הפירמידות המקומיות, אלה שעוד לא נחקרו, ויש גם כאלה, בוודאי יכולים לספר דבר או שניים על קבלנים עתירי ממון שבוחשים בקלפיות.
אז למה , בעצם, כל זה קשור לרצח של יורם חכם? אנחנו חיים ככל הנראה בתוך מעין בועת סבון שעומדת בכל רגע להתפוצץ לנו בפנים ולהתיז עלינו אגלי-מים רטובים. החשש שלי הוא שאלה לא יהיו רק נתזי מים. זה יכול להיות משהו הרבה יותר מפחיד מזה.
בבית המשפט העליון דיברו בעבר בהקשר אחר על לכידות חברתית כערך שראוי להגנה. לכידות חברתית כבר לא תהיה כאן. הפערים גדולים מדי. העושר שהצטבר בידי מעטים גורם בהכרח להשחתת המידות. השאלה היא אם עדיין יש בכוחנו, כחברה, לעשות סיבוב פרסה – ולהתחיל משהו אחר. שונה.
פשוט צריך להאמין שזה לא מאוחר מדי.
ד"ר חיים משגב, מרצה למשפט
לפנייה לכתב/ת 
