כוח המחץ

"זו הפעם הרביעית שאנחנו בפסטיבל 'רוק אים פארק' וכנראה ששמרנו את הכל בשביל הפעם הזו", צורח ג'יימס הטפילד ל-40 אלף הצופים הנלהבים שלפניו. הוא מרים את ידיו גבוה באוויר, משחרר עוד צעקה, מסתכל עמוק דרך עיניו השטניות באלפים ומוחא כפיים.

הטפילד. סערת רגשות (צילומים: אור אלתרמן)

שעתיים ורבע בדיוק קודם לכן: הטפילד, לארס אולריך, קירק האמט ורוברט טרוחיליו מגיעים לבמה המרכזית בפסטיבל הענק שבנירנברג, גרמניה. שלושה ימים שלמים חיכו המעריצים הרבים לרגע הזה. מבין כל ההופעות הענקיות בפסטיבל, האמנים הרבים והמוזיקה המגוונת, שכללה בין השאר את: "קווינס אוף דה סטון אייג'", "באד רליג'ן", "פארמור", "אינקיובס", "אופספרינג", "מוטורהד", "פרודוג'י", סרג' טנקיאן ו"מאניק סטריט פריצ'רס", רק שמה של להקה אחת עלה ללא הפסקה, מטאלי-פקינג-קה.

עטופים כולם בשחור הם עלו לבמה. באותו הרגע, מול קהל שואג, מטאליקה החלה את מה שעתיד להיות סערת רגשות וצמרמורות מלאה בשירים ישנים של הלהקה הכבדה הגדולה ביותר בעולם. היא פוצחת וכובשת עם "Creeping Death", שיר שיצא לראשונה לפני 24 שנים מתוך אלבומה השני, "Ride The Lighting". באותו הערב ארבעת החברים מרגישים כנראה קרבה גדולה לאותו אלבום מופתי ומבצעים ארבעה שירים מתוכו, ביניהם: "For Whom The Bell Tolls" שמגיע מיד אחר כך, שיר הנושא של האלבום "Ride The Lighting" ואת היצירה המרגשת והקלאסית "Fade To Black".

הטפילד. בשיא הנוחות

הבמה של מטאליקה מסודרת בצורה מושלמת. מלבד לשני המסכים הענקיים בצדדים, מאחורי המערכת של אולריך תלוי מסך עצום עליו מוקרנת ההופעה. אחרי כל חבר עוקבת מצלמה, המסך מתפצל לארבע, לשניים, שלושה וגם מביא את התמונה הרחבה. בשום רגע, אף אחד מהצופים בשטח, לא מפסיד את המתרחש.

טרוחיליו . תנועות חיה

שישה מיקרופונים פזורים על הבמה. שלושה במרכז ושניים בצדדים הרחוקים, ממש מתחת למסכים הצדדיים. אחד אחרון על במה ארוכה וגבוהה, מאחורי אורליך. הטפילד הקשוח מתמרן בין כולם. הוא שר שליש שיר באמצע הבמה, שלישי נוסף מאחורי התופים ומסיים בצד השמאלי הקיצוני. במהלך כל ההופעה הוא מחבר בין הנקודות ולמרות האגרסיה המתפרצת, הוא עושה זאת בשיא הנוחות.

המפלצת קמה על הרגליים

כשבע שנים אחרי הפיצוץ המאיים בין חברי הלהקה, עזיבתו של הבסיסט ג'ייסון ניוסטד, הריבים הקשים בין הטפילד לאורליך והגמילה הארוכה של הטפילד מאלכוהול. מטאליקה, תאמינו או לא, נראת ונשמעת בשיאה. חמש השנים עם טרוחיליו, האלבום "St.Anger" שלא סיפק את המעריצים והמבקרים, החיים בדרכים, הכניסה החוזרת לאולפן -  כל אלה לימדו את חברי הלהקה עוד ועוד על עצמם. עוד על המפלצת הגרנדיוזית הזו שנקראת מטאליקה, שכנראה לא משנה מה יפגע בה, היא עדיין תוכל לחזור על הרגליים ולהטיל אימתה על כל הסובבים.

מטאלי-פקינג-קה

על הבמה ארבעת החברים עם הקהל ובשלהם: אולריך, נוטף זיעה, מכה בכל הכוח על עורות התופים וקם מכסאו בכל הזדמנות שיש לו. טרוחיליו כהרגלו מדגים את תנועות החיה שלו כשהוא מכופף את רגליו וצועד מצד לצד. האמט עם הסולואים המפורסמים שלו והתלתלים שמתנפנפים ברוח. והטפילד, מנהיג החבורה, עומד מכופף כהרגלו, לא מסתכל ולא לרגע אחד על ידיו שזזות על הגיטרה, נותן את כל נשמתו ומתקשר נפלא עם הקהל.

מטאליקה עוברים שיר אחר שיר וקובעים שיאים במופע: ב-"One" האדיר,

שרגע לפני פתיחת הגיטרה מתפוצצים זיקוקים על הבמה ולהבות יוצאים מצידיה. ב-"The Memory Remains" כשהקהל כולו שר את הנעימה החוזרת, אותה שרה במקור מריאן פייתפ'ול ומזיז את ידיו מצד לצד. וב-"Nothing Else Matters", קלישאתי ככל שיהיה, הלב מחסיר פעימה והעיניים נרטבות כשעשרות אלפי האנשים שרים בחוזקה את מילות השיר מתחת לשמיים הגדולים.

במהלך ההופעה מטאליקה לא מנגנת אף שיר מהאלבום האחרון, "St.Anger"ומקדישה את רוב המופע לשירים ישנים כמו: "No Remorse", "The Four Horseman", "Master Of Puppets" ו-"And Justice For All". רגע לפני ההדרן היא מסיימת עם "Enter Sandman" בכל הכח.

כחמש דקות אחר כך הם חוזרים לבמה ומפתיעים בשניים מתוך עשרות גרסאות הכיסוי שברפרטואר שלהם: "Die, Die My Darling" של "המיספיטיס" ו"Stone Cold Crazy" של "קווין". הטפילד מסביר לכולם שחייבים לבצע עוד שיר אחד מהאלבום "Kill Em All", הראשון של מטאליקה שיצא לפני 25 שנים, והוא סוגר עם "Seek And Destroy" הענק.

הקהל במופע. דמעות בעיניים

עשר דקות לאחר שנוגן התו האחרון בשיר האחרון, וארבעת החברים לא רוצים לרדת מהבמה ומושכים כל דקה אפשרית. הם זורקים את כל המפרטים ומקלות התופים, מרימים שוב את הידיים, שוב זורקים מילה למיקרופון על כמה שהם אוהבים את הקהל, אולריך מזכיר שהאלבום החדש יגיע בספטמבר, הם מתפזרים לצדדים וחוזרים למרכז. עוד דקה, שתיים, חמש דקות חולפות ולבסוף הם עוזבים, משאירים את הצופים עם עיניים פתוחות לרווחה ותחושה חזקה בלב שכולנו, כל הנוכחים, לקחנו חלק מהיסטוריה.

אם במקרה תחליט הלהקה לשוב אלינו בספטמבר, אנחנו נהיה שם, מצפים ומוכנים לאותה התחושה שתסחוף ותמלא אותנו מחדש. 

• את ההופעה המלאה של מטאליקה בנירנברג, יחד עם הופעות חדשות וישנות אחרות תוכלו לקנות ולהוריד באתר "Live Metallica".
  

רייג' מתפרץ

כשנה חלפה מאז שזאק דה לה-רוחה, טום מורלו, טים קומרפורד ובראד ווילק חזרו לבמה. ארבעת חברי "רייג' אגנסט דה מאשין" מטיילים מסביב לעולם, מבמה לבמה, מבעירים את האש במעריצים שחיכו שבע שנים לחזרתם ומפילים שוב את הפצצות על הממשל האמריקאי וכל מי שעומד בדרכם. השבוע, יחד עם מטאליקה והלהקה הגרמנית "די טוטן הוזן", רייג' הובילה את הפסטיבל הגרמני וכבשה בסערה את יומו השני.

על סף התפוצצות. דה לה רוחה (צילומים: אור אלתרמן)

כעשר שנים חלפו מאז ביקרה הלהקה בישראל. מאז, כל ישראלי שצפה בה, ודאי שם לב שהיא רק צמחה וצמחה וכעת עומדת על סף התפוצצות אנרגיה, וזאת למרות הפירוק ולמרות שלא הוציאה אלבום חדש בשמונה השנים האחרונות.

על הבמה ארבעת חברי הלהקה לא מפסיקים להשתולל. במיוחד מורלו שבאופן עקבי קופץ גבוה באוויר, מהמוניטור לבמה ובחזרה, מדגים קפיצות בורג ובאותה העת מנגן במדויק וללא טעויות את הסולואים המשוכללים שלו על הגיטרה. גם דה לה-רוחה, זועם מטבעו, לא חוסך באנרגיה. צועק בחוזקה למיקרופון, מביט בעיניהם של עשרות אלפי הצופים וזז על הבמה כמו חיה משוחררת שהיתה כלואה זמן רב.

מורלו. קפיצות בורג

רייג' עולה על הבמה בשעה תשע וחצי בערב בדיוק ומקפיצה את כולם כשהיא פותחת בחוזקה עם "Testify", השיר הראשון מתוך אלבומה השלישי "The Battle Of Los Angeles", האחרון עם שירים חדשים של הארבעה. דקה בתוך השיר, השמיים רועשים וגשם חזק שוטף את מתחם ההופעה. המים שיכולים היו להרוס את החוויה, מגבירים אותה עוד יותר וככל שהגשם מתחזק, כך גם המוזיקה והאנרגיות בקהל.

קומרפורד. שומר על הקצב

מעריצים רבים של הלהקה יספרו לכם שקשה למצוא שיר של רייג' שאינו "להיט". בזכות קטעי הגיטרה החוזרים, העצבנים והמיוחדים, בזכות הליריקה הזועמת של דה לה-רוחה והמקצבים הקבועים והיציבים - כל שיר קולע בדיוק למטרה, וכך גם בהופעה. להיט אחרי להיט אחרי להיט, כמו: "Bulls On Parade", "Bombtrack", "Sleep Now In The Fire", "People Of The Sun"ו-"Bullet In Your Head".

רוק טבעי

לא משנה לאיזו הופעה תלכו היום, בארץ או בחו"ל, קרוב לוודאי שכבר לא תמצאו הרבה אמנים שעולים על הבמה מבלי שהלפ-טופ לצידם. לפעמים הקהל בכלל לא מבחין בו אבל המחשב הקטן שולח סמפלים, צלילי מיתרים, קלידים או קולות שניים לרמקולים ומישר את המופע, מתחילתו ועד סופו.

צועק בחוזקה. דה לה-רוחה

אבל כל כך כיף לראות את רייג', אחת מהלהקות הגדולות בעולם, שמנגנת את הרוק הקשוח שלה כפי שהוא אמור להישמע, בלי אף מחשב. ווילק וקומרפורד מייסדים את הקצב בעוצמה רבה, מורלו חולש על שלל האפקטים האדירים שלו ודה לה-רוחה ממשיך לצעוק ולראפרפ למיקרופון.

קומרפורד. רק עם הכלים

רייג' מסיימת כמובן עם השיר המוכר ביותר שלה, "Killing In The Name Of" והקהל יוצא מגדרו. באותו הרגע, שבע שנים אחרי חזרתה, מבינים כי הלהקה העוצמתית הזו מצליחה להעביר את שני הדברים שמעסיקים אותה בכל יום: המוזיקה, זו שחובבי הרוק משננים כפסקול נעורים נצחי, והאג'נדה - המלחמה בכל מה שפסול בפוליטיקה, בשילטון, בשוויון זכויות וצדק חברתי.

באותו הרגע לא זוכרים את "אודיוסלייב", את הניסיונות הכושלים של דה לה-רוחה כאמן סולו ואת השנים שנעלמו. זוכרים רק את רייג' ומקווים שהיא לא תיעלם לעולם.

• בהמשך השבוע נביא לכם עוד רגעים גדולים ותמונות מהאמנים והלהקות הנוספות שהופיעו בפסטיבל.
  

• הכתב היה אורח חברת "OnTour " - המארגנת חבילות לפסטיבלים והופעות חיות בחו"ל.