תמצית ויניל
אלביס קוסטלו הוציא אלבום חדש, ובאותה ההזדמנות הכריז שדיסקים זה גרוע ותקליטים זה הדבר האמיתי. כתבנו מצידו מכריז שבקטע הזה, קוסטלו יצא פחות אלביס ויותר אבוט
אלביס קוסטלו התכוון להוציא את האלבום החדש שלו, Momofuku (ר' מסגרת), על גבי תקליט ויניל בלבד. בסוף הוא נשבר והוציא אותו גם על דיסק, אבל המסר שקוסטלו פירסם באתר שלו נותר ברור - הדיסק הוא מדיום נחות ביחס לתקליט. לשיטתו, הצליל האנלוגי של הוויניל הוא טבעי ונכון יותר: "הגירסה האמיתית של האלבום היא זאת שמודפסת על גבי שני צדדים של פלסטיק שחור. ככה הוא נשמע הכי טוב - עם מחט בחריץ".
קוסטלו הוא לא הראשון ולא היחיד שמתפייט על הצליל של תקליטי הוויניל, וההתרפקות הזאת על מה שכבר נחשב לפורמט מת מתבטאת בשנים האחרונות גם במספרים: לפי נתוני ה־RIAA, מכירות התקליטים עלו ב־36.6 אחוז ב־2007. לצד הורדות דיגיטליות, זה המדיום היחיד שהמכירות שלו בסימן עלייה. אגב, קוסטלו עצמו צירף לכל תקליט קוד להורדת גירסה דיגיטלית של האלבום מהרשת; מעניין שעם הסאונד הזה אין לו בעיה.
כמובן שבמספרים אבסולוטיים לא מדובר בתחרות אמיתית לדיסקים, שעדיין שולטים בשוק. אבל התקליטים בהחלט יוצאים מהנישה של פורמט ייעודי לתקליטנים או לאספנים, ונכנסים בחזרה למיינסטרים. וזה מעניין, כי למרות שאודיופילים נשבעים כבר שנים שלתקליטים יש יתרון ברור על דיסקים, בפועל צריך ציוד היי־אנד יקר ואוזניים חדות במיוחד כדי להבחין ביתרון הזה, ורוב הקשקושים על הצליל האנלוגי החם הם לא יותר מנוסטלגיה רגשנית עם מעט מדי בסיס ממשי. אז לכבוד מר קוסטלו - שאגב, מכר ככה רק 1,000 תקליטים - הנה שש קלישאות נפוצות על אודות תקליטים וכלל אצבע אחד: מה שנשמע כמו בולשיט הוא בדרך כלל בולשיט.
1. האוזן שלנו מותאמת לצליל אנלוגי. נכון, והעין האנושית מותאמת לתנועה רציפה, ובכל זאת מספיק להראות לה 24 תמונות בשנייה כדי לעבוד עליה. אודיו דיגיטלי מרמה את האוזן בצורה דומה. אבל ממש כמו שיותר פריימים לשנייה ייצרו תנועה חלקה יותר בסרט, קצב דגימה גבוה יותר מאפשר לשחזר את הצליל המקורי בדיוק רב יותר.
קצב הדגימה בדיסק הוא 44.1 קילוהרץ - מספר שנקבע לפי טווח התדרים הנשמע (20 הרץ עד 20 קילוהרץ), ועיקרון מתמטי (משפט הדגימה של נייקוויסט־שנון, אם אתם רוצים להיות ספציפיים) שלפיו רצוי לדגום מידע בקצב כפול מהתדר הגבוה ביותר שבו. זה אמור להספיק כדי לשחזר את רוב הצלילים שהאוזן מסוגלת לשמוע ללא עיוותים. אבל אודיופילים שנשבעים בשמו של הצליל האנלוגי טוענים שיש צלילים, במיוחד בטווח התדרים הגבוה, שבכל זאת מתעוותים.
פורמטים דיגיטליים מתקדמים יותר כמו SACD, שעובדים ברזולוציה גבוהה בהרבה, מצליחים להתקרב עוד יותר לצליל האנלוגי ונשמעים טוב יותר מכל תקליט. ככה שהשיטה הדיגיטלית עצמה היא בטח לא הבעיה כאן.
2. לתקליטים יש צליל חם וטבעי. אולי, אבל יש להם גם המון בעיות. הם מתלכלכים בקלות, נשחקים בכל השמעה, ועם הזמן נוספים להם עוד צלילים חמים וטבעיים כמו רחש רקע ופצפוצים של אבק. טבעי? אין שום דבר טבעי במחט יהלום שעוברת בתוך תעלה מפלסטיק. והחום? הוא פונקציה של דחיסת הצלילים בתהליך המיקס, לא של המכניקה.
3. שריטות נותנות לתקליט אופי. זאת הטענה המטופשת מכולן: מאשימים את הדיסקים בכך שהצליל הנקי שלהם מעוקר מנשמה, כאילו שזאת נמצאת ברעשים ולא במוזיקה. אבל תקליט זה לא יין, וזמן - גם בתנאי אחסון נאותים - לא עושה לו טוב. תקליט מוזנח הוא לא רק שרוט; הוא גם עמום וקופץ ומלא ברעשים. כך שאם שריטות מוסיפות אופי, זה אופי די מבאס.
4. ההתעסקות עם התקליט היא חלק מחוויית ההאזנה למוזיקה. אולי בשביל אנשים שגדלו עם תקליטים ויש להם סנטימנטים לריח של העטיפה. רוב האנשים מעדיפים את הפרקטיות והנוחות של מוזיקה דיגיטלית שאפשר לשמוע בכל מקום, וממש לא מתגעגעים לצלחות המסורבלות האלה, שעוד מכריחות אותך לקום באמצע כדי להפוך צד ולנקות את המחט עם המברשת הקטנה ההיא.
5. רוק קלאסי נשמע טוב יותר בתקליט מאשר בדיסק. זה דווקא נכון. לפעמים. אבל זה לא כל כך קשור לתכונות של הדיסק, כמו לעובדה שלקח לטכנולוגיה הזאת קצת זמן להתבגר. גירסאות CD מוקדמות של הרבה אלבומי רוק ופופ נשמעו חרא כי עוד לא ידעו איך לעשות את ההעברות; הרבה מהגירסאות המוקדמות האלה עדיין נמכרות היום, והן באמת נשמעות רע בהשוואה לאותם אלבומים בוויניל. חלק מאלבומי הביטלס למשל הם דוגמאות טובות למקרים כאלה. אבל עם הזמן השתפרו תהליכי הרימאסטרינג של הקלטות אנלוגיות, והדפסות מחודשות מודרניות נשמעות בדרך כלל סבבה.
6. להוציא תקליט זה להיות נאמן לרוח הרוקנרול. אוקיי. לכו להתרחץ - בפיילה, כי טוש זה סתם למכור את התחת - וכשתצאו, תתעדכנו בתאריך.
ביג'י מומו
מה יש באלבום החדש של קוסטלו, Momofuku, חוץ משם נוראי
בשנים האחרונות תפס אלביס קוסטלו פוזה של אלדר סטייטסמן, והוא מזגזג בין מוזיקה לבלט, אלבומי ג'אז, ושת"פים שמתחייבים מהמעמד עם קשישים כמו פול מקרטני וברט בכראך. ועדיין, בכל פעם שהוא חוזר לגיטרה החשמלית הוא שב ומתגלה כאותו רוקר עצבני ומוכשר שהיה תמיד. חבל שזה קורה רק אחת לארבע שנים בממוצע, אבל כשהתוצאה היא אלבום משובח כמו Momofuku, קשה להתלונן.
"אני באתי מעיראק/ להביא פה את הקנאק/ וולאק" (צילום: Gettyimages Imagebank)
קוסטלו לוקח באלבום הזה חופש מהצורך לבנות יצירה קונספטואלית מורכבת, ופשוט מרביץ 12 שירים טובים עם להקה של נגנים צעירים ונמרצים. לפעמים זה מזכיר את קוסטלו הכועס של תחילת הדרך (כמו ב־No hiding place ו־Go away) ולפעמים את האמן הבוגר שמרשה לעצמו להכניס סמבה (Harry Worth), סול ובלדות (Flutter & wow) לאלבום רוק, ומצליח לצאת מזה בשלום. גם הפעם.
לסיום, כי הרי אי אפשר להתחמק מזה, עניין השם, Momofuku, האלבום שתעדיפו להוריד מאשר לבקש בקול רם בחנות, הוא מחווה למומופוקו אנדו - ממציא איטריות האינסטנט. ההגיון הוא שהאלבום, שהוקלט בפרץ של ספונטניות בתוך שבוע, הוא מיידי וישיר כמו כוס פלסטיק עם נודלס. דבילי? בהחלט. טעים? יותר ממנה חמה.
אלביס קוסטלו והאימפוסטרז, Momofuku
כבר שלושה עשורים שמארק אי. סמית מסנן את הטקסטים המושחזים שלו על רקע הקקפוניה שמספקים לו ההרכבים המשתנים תדיר של להקתו The Fall. והבחור כבר בן 50, אז אין סיבה להניח שהוא עומד להשתנות. מעריצים ותיקים יאהבו את האלבום הזה, שעומד בכבוד לצד הקלאסיקות של סמית מפעם (ולמרבה הצער, בדומה לרובם גם משובץ בלא מעט פילר). לשאר מומלץ להתחיל באלבום הבכורה של הלהקה, Live at the witch trials מ־79'.
The Fall, Emperial Wax Solvent
הרוטס הקפידו תמיד על פאסון של מוזיקאים רציניים שמנגנים רק בכלים חיים, והריחוק המכוון שלהם מסצנת ההיפ־הופ עתירת השואו־אוף והנוצצים עזר להם להתחבב גם על לבנבנים חובבי אינדי. אז הם קצת שיכללו אותו באלבום החדש שלהם וזרקו פנימה גם סינתיסייזר. הו, הקידמה! חוץ מהעניין הבאמת מהפכני הזה הכל כרגיל: בפאנל האורחים יושבים בין השאר מוס דף, קומון וטאליב קוואלי, החבר'ה מנגנים מעולה כדרכם, והחריגה היחידה מהנוסחה באה בדמות Birthday girl הגלגל"צי, שעוד יעשה להם את מה שעשה Hey ya! לאאוטקאסט.
הרוטס, Rising Down
די.וי.די
אם הרוטס הם הקול העכשווי של האגף הרדיקלי במוזיקה השחורה, קרטיס מייפילד הוא אחד הענקים שעל כתפיהם הם ניצבים. המוזיקה שלו ליוותה את השנים הסוערות ביותר של המאבק על זכויות השחורים בארה"ב, והוא היה מראשוני אמני הפופ שהעזו לעסוק בגלוי בנושאי גזע - מה שהיה יכול לחסל ברגע קריירה של אמן שחור באמצע שנות ה־60. פסקול סרט הבלאקספלויטיישן Superfly היה ונשאר העבודה המוכרת ביותר שלו, אבל גם בין שיריו המוקדמים עם האימפרשנס היו להיטים גדולים, שלא פעם הסתירו מסר חתרני מתחת למעטה מלודי וידידותי.
הסרט התיעודי־ביוגרפי על חייו ופועלו של מייפילד, שתופס את חלקו הגדול של הדי.וי.די הזה, עשוי לפי המתכונת השגרתית - ראשים מדברים משולבים בקטעי ארכיון - ואין סיבה לצפות בו יותר מפעם אחת. אבל האטרקציה האמיתית היא אוסף גדול של קליפים וקטעים מהופעות מהשנים 65'־73', שמובאים כאן במלואם ובסאונד מצוחצח. פריט חובה לכל מי שמחזיק מעצמו חובב מוזיקה שחורה, וכבר הספיק להבין שג'יי־זי לא המציא כלום.
קרטיס מייפילד, Movin' on up
לפנייה לכתב/ת 
