שיבוט גנטי

"זה דוסטויבסקי זה? זה בכלל גוגול", יאמר לעצמו הקורא ההיפותטי, חובב הספרות הרוסית, שנתקל לראשונה ב"הכפיל" , נובלה שראתה אור ב- 1846 והיתה ספרו השני של יוצר צעיר ושאפתני עד מאוד.

הרומן הריאליסטי הראשון שלו, ("חלכאים ונדכאים" בתרגום הנושן שמצאתי בבית, הוצאת שטיבל 1929), הפך אותו לסלב ספרותי בגיל 24, ועל היותו ממשיכו הראוי ויורשו הרוחני של גוגול עמד גם גדול מבקרי הספרות של התקופה, ויסריון בלינסקי.

המחלה באה

הרעיון עצמו הוא תולדה של חרדה עצומה מפני דיסאינטגרציה של ה"אני" על ייחודו החד-פעמי: אי בזה, קובע הרעיון בתמצית, מסתובב לו בן-דמותו של אדם פלוני, וההוא, בן הדמות, יכול להטרים את מעשיו ואפילו את מחשבותיו, ובכך להביא עליו רק חורבן והרס. אמונה עממית אחת גורסת כי פגישה של מכרים בדופלגנגר של אדם היא אות למחלה מתרגשת ובאה, ואם אדם פוגש בכפילו שלו, זה סימן בטוח למוות מתקרב.

ייתכן שגוליאדקין ידע את כל זה, אבל דוסטויבסקי, בחוכמה עילאית, מנע מגיבורו את היכולת לפטור את עצמו מן הצרה ולפתור את בעית גוליאדקין הצעיר בהסבר "רציונלי". במקום זה, הוא מעניק לגיבורו נפש שסועה. בעברית רפואית אפשר לקרוא לזה שסעת, הלא היא סכיזופרניה, ובאמת לא חסרים ביאורים ופירושים של "הכפיל" כתיאור נאמן של שלבי המחלה, עד לקריסתה המוחלטת של האישיות.

דוסטויבסקי. תיעוד מדהים של הפרעה נפשית 

אלא ש"הכפיל" איננו תיאור-מקרה, ולמרבה השמחה ספרות תיאורי המקרה עדיין לא היתה קיימת בלבושה הפרוידיאני בעת שדוסטויבסקי התחקה, עקב בצד אגודל, אחר פריחתן המבהילה של הדלוזיות של גוליאדקין. והוא לא רצה להסתפק רק בזה, אלא יצר גם סאטירה נאה למדי על אודות כל מה שרעוע בחייו של בורגני פטרבורגי עירוני, בן למעמד הביורוקרטי ההולך ותופח ברוסיה הצארית, איש שקיומו תלוי בהבל פה של הממונים עליו וחלומותיו, רצונותיו ואסונותיו הופכים גם הם להבל פה במפגש הגורלי עם הבלתי-צפוי, המצית מאימה והמכלה את הכל.

לדוסטוייבקי היה חוש הומור נהדר, ו"הכפיל" יכול היה אולי להיכתב כסאטירה בלבד וגם כך להיות נובלה מוצלחת ביותר, אבל מחברו היה איש רדוף בעצמו: תומס מאן כתב פעם כי אין אסון גדול לסופר מהצלחה כבירה של יצירתו הראשונה.

מאן, שחיבר את "בית בודנברוק" בראשית שנות העשרים לחייו, ידע היטב על מה הוא מדבר וגם הכיר את סיפור הצלחתו של דוסטויבקי, כך שכאשר קוראים את "הכפיל" צריך לזכור שדמות ה"סופר" שזה עתה עטה את אדרתה המחייבת, מאיימת על דוסטויבסקי לא פחות מכפי שגוליאדין הצעיר מטיל את צילו על חייו של הפקיד המבוגר והמיושב בדעתו.

בכל קריאה שהיא זו נובלה נהדרת. הרשו לי להמליץ על קריאה בנבסקי פרוספקט, רחובה הראשי והמפואר של סנט פטרסבורג, שההליכה בו – אם מתעלמים ממקדונלדס ובתי זונות גלויים לעין כל בקומה השניה של בניינים היסטוריים – היא מסע מחכים ומענג בנופיה של הספרות הרוסית הגדולה של המאה ה- 19. בלילות הקיץ הנמשכים לאין קץ, אפשר בהחלט לצאת מן הדעת בעיר הזאת, ואפשר גם להבין מדוע ה"אני" נדמה בה כרעוע וארעי כל כך. אחרי ארבע-חמש וודקות, לפעמים – אם לא נזהרים – מופיע כפיל.

עד שתסעו, קראו בבקשה גם את אחרית הדבר, ובה תמצאו שדרכה של הנובלה אל הקנון הספרותי לא היתה פשוטה: תיאור פרשת "הכפיל" ויחסיו המורכבים של דוסטויבקי עם ויסריון בלינסקי גם הם הזמנה למסע נוסף אל תוך הטקסט. גוליאדקין המבוגר וגוליאדקין הצעיר,שניהם ראויים לפחות לשני מסעות.

• "הכפיל", פיודור דוסטויבסקי. תרגום: דינה מרקון, הוצאת "עם עובד" ו"אמנות לעם", 246 עמודים