פסיכולוג? רק בעלי יכולת יכולים. אני מאשים
"הפסיכולוגיה בגדה במשימה שלה," מאשים פרופ' מריו מיקולינסר, דיקאן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי ואחד החוקרים המוערכים בישראל. "הפסיכולוגיה הקלינית מטפלת בעיקר בבעלי אמצעים, הפסיכולוגיה החברתית מתחבאת במעבדה במקום להתמודד עם תופעות כמו גזענות, והפסיכולוגיה הארגונית משרתת את בעלי ההון." אנליזה כואבת
"הפסיכולוגיה בגדה במשימה שלה," קובע פרופ' מריו מיקולינסר בנחרצות מפתיעה מיד עם תחילת הראיון. "היא נועדה לשפר את איכות החיים של האדם ואת הרווחה הנפשית שלו. אבל לצערי, הפסיכולוגיה הקלינית הלכה והסתגרה לתוך החדר הטיפולי, עד שהיום התדמית של הפסיכולוג בישראל היא של אסי דיין בסדרה 'בטיפול.' הפסיכולוגיה נסוגה לטיפול בסוג מאוד מסוים וצר של אנשים - משכילים, בעלי יכולת מילולית ובעלי משאבים כלכליים."
הביקורת הבוטה של פרופ' מיקולינסר היא לא בדיוק מה שהייתם מצפים לשמוע ממי שנטוע עמוק בלב הממסד הפסיכולוגי בישראל. מיקולינסר נמנה עם מקימי בית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה, הוא זכה לפני ארבע שנים בפרס א.מ.ת היוקרתי, ונמנה עם צוות העורכים של כתב העת המדעי הנחשב בפסיכולוגיה, "Journal of Personality and Social Psychology", אבל למרות הקריירה האישית המצליחה, מיקולינסר מביט סביב ולא מרוצה ממה שהוא רואה. "הפסיכולוגיה התנתקה מהיכולת להתמודד עם בעיות קהילתיות, להציע תוכניות התערבות רחבות ותוכניות מניעה לתופעות שונות," הוא אומר בצער. "אל תוך הוואקום הזה נכנסו העבודה הסוציאלית והקרימינולוגיה, למרות שהידע התיאורטי שלהם פחות מקיף מאשר זה של הפסיכולוגים".
הפסיכולוגיה של הפוליטיקה
מיקולינסר עזב לפני כמה חודשים את אוניברסיטת בר אילן לטובת תפקיד דיקאן בית הספר החדש לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי. יש לו השגות לא מעטות על התכנים שמועברים בחוגי הפסיכולוגיה הוותיקים באוניברסיטאות. תוכנית הלימודים בחוג שלו, הוא מסביר, תכלול את כל לימודי החובה כפי שמתקיימים באוניברסיטאות בארץ, אבל בשונה מהם, אצלו, הוא אומר, לא ישימו דגש רק על עולמו הפנימי של היחיד, אלא גם על ביטויים של תהליכים פסיכולוגיים במרחב הבינאישי, החברתי והארגוני.
הדרך שאליה פנתה הפסיכולוגיה הארגונית המודרנית זכתה בשנים האחרונות ללא מעט ביקורות נוקבות. נגד הפסיכולוגים הארגוניים נטען כי הם פועלים בשירותם של בעלי ההון, בעיקר בתחום ההייטק. כלובי הזהב של עמק הסיליקון, טוענים מבקרי הפסיכולוגיה הארגונית, גורמים לעובדים להקדיש את רוב זמנם לעבודה, עד שלא נותר להם זמן לעצמם. המעטפת החיצונית של תנאי העבודה המשופרים מעניקה לעובדי ההייטק את התחושה שהם לא סתם עובדים שכירים, אלא כאלה שנהנים במקום העבודה
שמתגמל אותם בהתאם לכישוריהם. אבל, טוענים אותם מבקרים, ספק אם המשכורות הגבוהות שוות את הנזקים החברתיים שנגרמים לעובדים. ל"עבדי הרשת," כפי שהם מכונים, לא נותר זמן למשפחתם ולחבריהם - הם אמנם מתפקדים, אבל לא נהנים מחיים מאוזנים. הסיכוי שלהם לאושר נפגע, כמו גם חיי המשפחה שלהם.
מיקולינסר מסכים עם הביקורת הזאת. "אם אתה מחזיק את העובד שבע רצון," הוא אומר, "והעובד לא שואל שאלות, הכל בסדר. אבל גם שאר ענפי הפסיכולוגיה לא עמדו בייעוד שהם עצמם הציבו לעצמם."
איזה ענפים אחרים?
"היסטורית, הפסיכולוגיה בגדה במשימה שהייתה לה. הפסיכולוגיה המודרנית של המאה ה20- ניסתה להיות 'מלכת מדעי החברה' כי כל היתר, כלכלה, סוציולוגיה, אנתרפולוגיה מדעי המדינה ולעתים גם משפטים, כל יתר מקצועות החברה מדברים על המאקרו, והתחום היחיד שדיבר על האדם ועל היחס שבין האדם לסביבה היה הפסיכולוגיה. המטרה שלה הייתה לשפר את איכות החיים של האדם ואת הרווחה הנפשית והפיזית שלו. הפסיכולוגיה הייתה אמורה לספר לאדם כיצד תהליכים כלכליים ופוליטיים משפיעים עליו, ואיך מבנים סוציולוגיים ארגוניים משפיעים עליו. אבל הפסיכולוגיה הסתגרה בעצמה."
תסביר.
"הפסיכולוגיה החברתית, למשל, קמה כדי להתמודד עם תופעות חברתיות עמוקות כמו גזענות, אפליות ומלחמות ולהציע פתרונות. מה שקרה, שמאז שנות ה60- ואילך הפסיכולוגיה החברתית הסתגרה במעבדה, ולא חקרה את התופעות החברתיות האלה ולא הציעה תוכניות התמודדות נגדן."
מגמת ההתבדלות הזאת, מספר מיקולינסר, גרמה לטלטלת נגד עזה בפסיכולוגיה האמריקאית. "הפסיכולוגיה הקלינית שם חוזרת אל השורשים ואל המקורות והיא נועדה לעזור לאדם, לעזור לקהילה, לא רק לעזור למי שיש בכוחו לשלם כסף רב בחדר הטיפולים," הוא אומר. "תופעה דומה עוברת גם על הפסיכולוגיה החברתית, שמנסה להבין יותר תופעות כמו טרור וכמו גזענות, למשל. גם הפסיכולוגיה הארגונית עוברת שם שינוי גדול ומנסה להשמיע גם את קולו של העובד, לא רק של בעל ההון. הרעיון הוא שהפסיכולוגים ייצאו מההסתגרות שלהם וישמיעו את קולם בשיח הציבורי בכל נושא, גם בפוליטיקה. מאז שנות ה90- אתה שומע פסיכולוגים אמריקאים מדברים על הקשר שבין היותך רפובליקני לבין עובדת היותך סגור ונוקשה. פסיכולוגים אחרים השמיעו קול ציבורי אמיץ נגד אלה שלוחמים בהפלות. הם אמרו את האמת שיש סכנה שאותם ילדים יגדלו במשפחות הרוסות."
שיעורי עזר בפולנית
בישראל, קובע מיקולינסר בצער, עדיין לא מבחינים בניצני המהפכה האמריקאית. "אני מקווה שזה יזלוג לכל העולם ונגיע לשלב שגם הפסיכולוגים בישראל יהיו מוכנים להשמיע את קולם."
מה למשל היית רוצה לשמוע מהפסיכולוגים בארץ?
"אני מכין את הבוגרים שלנו לדבר, למשל, בנושא קריטי של חלוקת תרופות נוגדות דיכאון. אתה יודע שקופות החולים רוצות לחסוך כסף, ולכן הן לא מציעות טיפול פסיכולוגי שהוא יקר ותהליכי, לצד תרופות נוגדות דיכאון. הן פשוט רושמות נוגדי דיכאון לכל דיכפין. זו השיטה המהירה והזולה ביותר, אבל בשיטה הזו המטופל אינו זוכה לקבל יחס ראוי לבעיה שלו, אלא סותמים לו את הפה בכדורים זולים. אני חולם שפסיכולוגים ישראלים יקומו וייצאו נגד הגישה הזו שעושה דה-הומניזציה של האדם הסובל.
"אני חולם שפסיכולוגים גם יקומו ויגידו דברים בהקשר הפוליטי, בכל תחום שעשוי לעניין את החיים שלנו. אני חושב, למשל, שפסיכולוג צריך לשבת גם בוועדת סל הבריאות, לא רק רופאים."
יש מדינה בעולם שבה קולם של הפסיכולוגים נשמע יותר?
"בהחלט. בפולין. בשנת 1996 קמה קבוצת פסיכולוגים בפולין והחליטה להקים אוניברסיטה פרטית לפסיכולוגיה חברתית, ובתוך עשר שנים הפסיכולוגיה הפכה לבעלת מעמד עצום בפולין. כיום עיתונאים מצטטים פסיכולוגים בכל שאלה שיש לה היבט ציבורי בחיים בפולין. אני שואף שנגיע לשם ואני מאמין שגם נגיע"?
לפנייה לכתב/ת 
