זן ואמנות זריקת הזבל
למה תקפו נחילי זבובים את טוקיו? מתי מסמנים את שקיות הזבל במדבקות אדומות, ולמה צריך לגזור את קרטוני החלב לריבועים קטנים? איך זורקים זבל ביפן, המדריך המלא
"גב' דנה פאר", כך נפתח מכתב שנתחב לתיבת הדואר שלי. "על מנת להימנע מבעיות אשפה, אנא אל תניחי את הפריטים הבאים בתוך שקית הפרסטיק (כך במקור – ד.פ): מברשות שיניים, גרביונים, גרביים, ספוג ותחתונים". כשהפכתי את הדף מצאתי עמוד נוסף שכותרתו "לא!", והוא מלא מקצה עד קצה בציורים של פריטי פלסטיק שאסור לזרוק.
נאנחתי. מאז שהגעתי ליפן אין רגע שאני חרדה לקראתו יותר מיום רביעי בשעה אחת עשרה בבוקר. מדי שבוע בשעה הזאת אני חוזרת לבניין שלי אחרי שסיימתי להעביר שיעור אנגלית לתינוקות, ובעודי מתקרבת הולכת ומתגבשת לה פקעת של עצבים אצלי בבטן. בכל פעם מחדש אני תוהה אם אולי הפעם הצלחתי, סוף כל סוף, לעבור את מבחן זריקת הפלסטיקים בהצלחה. כשאני מגיעה אל הכניסה לבניין אני מעיפה מבט מהיר לעבר שקיות הזבל שסומנו במדבקות אדומות ולא נלקחו, ומקווה בכל מאודי שהשקית שלי לא ביניהן. אלא שמדי יום רביעי מתקבלות אותן תוצאות: "קיבינימט, גם הפעם נכשלתי בבוחן הזבל השבועי".
לא פשוט לזרוק לזבל
לזרוק זבל ביפן זה עסק מסובך. בתור ישראלים אנחנו רגילים לגבב את כל מה שאנחנו רוצים להיפטר ממנו לתוך שקית זבל גדולה ולהעיף אותה לפח הצפרדע של הבניין. הצדיקים עושים טובה וזורקים בנפרד את הניירות והבקבוקים. ליפנים, שמתגוררים במדינת איים צרה וארוכה, אין הרבה אתרים פנויים לקבור בהם זבל, לכן הם צריכים לחשוב על פתרונות יצירתיים, שכאמור הופכים את עניין הזבל לאתגר אמיתי.
כך למשל נוצר "אי החלומות" (שנהגה ביפנית Yume-No-Shima), אי מלאכותי שיצרו הרשויות המוניציפליות של טוקיו בשנות השישים ועשוי כולו מאשפה. יצירת האי היתה אמורה להוות דרך יעילה להיפטר מעשרות אלפי טון הזבל שהצטברו מדי יום בטוקיו וסביבתה. ב-1965 יצר האי מגפת זבובים עצומה, שתקפה את כל מזרח טוקיו ובשלב מסויים כוסה אי הזבל בשכבה עבה של אדמה ונבנו עליו מספר מבנים ציבוריים. כמו שניתן להבין מהסיפור, היפנים לא מקלים ראש בבעיות הזבל שלהם, ומלבד לאי הם דאגו לפתח במשך השנים מגוון שיטות יעילות הקשורות בזריקת אשפה, איסופה, שריפתה ומיחזורה.
בניגוד למה שמקובל לחשוב, לא בכל יפן משתמשים באותן "שיטות זבל". בעוד שרוח הדברים אמנם זהה (הפרדה לסוגים תוך ניסיון למיחזור מקסימלי), הרי ששיטות הזריקה והאיסוף נקבעות על ידי העיר או המחוז, כאשר לכל אזור החוקים המיוחדים שלו.
העיר הקטנה שלי, נומזו, זכתה בשנים האחרונות לפרסום מסויים, לצערי לא בזכות התואר "היפה ביותר", "המעניינת ביותר" או "העיר עם הגברים השווים ביותר". מבין כל הערים ביפן איתרע מזלי להגיע לעיר שהתפרסמה בתור "המקום בו מיושמת אחת משיטות זריקת ואיסוף הזבל המסובכות ביפן כולה". בטוקיו, למשל, שיטות הזריקה והאיסוף קלות יותר מאשר ברוב חלקי יפן. וזה לא רק בגלל שמשרפות האשפה שלה משוכללות יותר, ואלא גם בשל חוסר שיתוף פעולה בולט מצד התושבים.
כל זבל והיום שלו
כנגד חמישה סוגי זבל דיברה שיטת העיר שלי: זבל שריף (כגון שאריות אוכל), פלסטיקים (כגון שקיות ומיכלי יוגורט), פריטים שמיועדים למיחזור (פחיות מתכת, קרטונים ובטריות), פריטים גדולים (כגון פוטונים), ופריטים ממש גדולים (כגון ארונות). כל אחד מסוגי הזבל האלה נאסף ביום אחר: הזבל השריף נאסף בימי שני ושישי, הפלסטיקים בימי רביעי, הפריטים המיועדים למיחזור נאספים ביום שני הראשון של כל חודש, והפריטים הגדולים ביום שני השלישי של כל חודש. את הפריטים הממש גדולים לא אמורים להניח בשום מקום, אלא להתקשר לחברת פינוי מיוחדת שתבוא לפנות אותם עבורכם – בתמורה לתשלום, כמובן.בעוד שאת הפריטים המיועדים למיחזור ואת הפריטים הגדולים יש להניח בנקודות איסוף מוסכמות ברחבי השכונה, הרי שאת הזבל השריף ואת הפלסטיקים יש להניח ביום האיסוף לפני השעה שמונה בבוקר מתחת לרשת שלמרגלות כל בניין. הרשת היא בדרך כלל בצבע שאמור להרתיע עורבים, כשהאמונות הרווחות הן שהצבעים ירוק, שחור וצהוב עושים את העבודה. גם הזבל השריף וגם הפלסטיקים, אגב, מגיעים בסופו של דבר לאותו המקום – משרפות האשפה – אלא ששורפים אותם בנפרד, שכן האנרגיה שמשתחררת כתוצאה משריפת הפלסטיק היא רבה יותר ולפיכך יכולה לשמש לצרכים תעשייתיים.
מרתיעה עורבים? הרשת שלמרגלות הבניין (צילומים: דנה פאר)
כשפועלי הזבל מגיעים לאסוף את השקיות מהרשת הם בודקים את תכולתן. אם פישלת - ולו בפריט אחד בלבד - תסומן השקית שלך במדבקה אדומה, עליה ישרבטו הפועלים הסבר קצר בנוגע לשורש הטעות. בשלב הזה אתה לוקח את השקית שלך הביתה, מבוייש, ומתקן את המעוות. אם תבחר להתעלם מהעניין ותשאיר את השקית מתחת לרשת, היא תיאסף בכל מקרה ביום שישי – אלא שאם הדבר יחזור על עצמו יותר מדי פעמים, יצרו קשר עם בעל הבית שלך, ואתה עלול להינזף.
יום רביעי המזובל
כשהגעתי ליפן, בתיאוריה זה נשמע לי פשוט מאד. תכל'ס, מה הבעיה להפריד סוגי זבל שונים לפני הזריקה? אלא שבמבחן המעשה מדובר בשיטה מבלבלת מאין כמוה, לא רק לזר המגיע מארץ אחרת אלא גם ליפנים עצמם - ויעידו על כך אינספור המדבקות האדומות, המעטרות כל כך הרבה שקיות זבל בשכונה שלי, שלא מתאפיינת בריבוי זרים.
סוג הזבל המבלבל מכל הוא ללא ספק הפלסטיקים של ימי רביעי. "את אמורה לאסוף את כל הפלסטיקים שלך, לשטוף אותם, להכניס לשקית ולשים ברשת שמתחת לבניין", הוסבר לי כשרק הגעתי לפה. אלא שהמדבקות האדומות לא איחרו להגיע. בפעם הראשונה שזה קרה הסתבר ששמתי את הפלסטיקים בתוך שקית פלסטיק לא מתאימה. "את לא יכולה לזרוק את הזבל בתוך סתם שקית מפלסטיק", הסבירה לי המנהלת. "גם אם הזבל מפלסטיק השקית צריכה להיות שקית מיוחדת שנושאת את שם העיר". נשמע לי מוזר, אבל מילא. רצתי מיד לסופרמרקט הקרוב והצטיידתי במלאי מכובד של שקיות הזבל הרשמיות.
את בקבוקי הפלסטיק לא זורקים עם הפלסטיק
אחרי שגם בפעם השלישית והרביעית שבה זרקתי פלסטיקים זכיתי לקבל מדבקות אדומות, ועוד אחרי שבאמת השתדלתי בכל מאודי שלא לטעות, טרחתי לסחוב איתי את שקית הזבל המסומנת כל הדרך לבית הספר. "אני לא מבינה, מה לא נכון פה?" אמרתי בייאוש, בעודי מציגה את תכולת השקית בפני המנהלת. "זה", היא אמרה, שולפת החוצה בקבוק מים מינרליים שהיה, לכל הדעות, עשוי מפלסטיק. "את בקבוקי הפלסטיק לא זורקים ביחד עם הפלסטיק" אמרה בטון של "איך יתכן שלא ידעת את זה". "בקבוקים זורקים ביום של הדברים שמיועדים למיחזור. שזה, כזכור, ביום שני הראשון של כל חודש, אלא אם כן זה יוצא ביום חג, ואז זה ביום החול העוקב הקרוב ביותר".
חוקי זבל נוספים, חדשים ומפתיעים, הלכו ונגלו לי שבוע אחר שבוע. כך למשל הסתבר שמיכלי קטשופ וחרדל זורקים דווקא עם הזבל השריף; שמבקבוקי המים המינרליים, המיועדים למיחזור, יש להסיר לפני הזריקה את האריזה הפרסומית העשויה פלסטיק (ולזרוק אותה, כמובן, ביחד עם הפלסטיקים של ימי רביעי), ושקרטונים של חלב ומיצים צריך לשטוף, לאוורר, לחתוך לצורה של קרטונים מרובעים, להערים אותם אחד על גבי השני ולקשור את הכל ביחד בחוט נייר לבן.
כמובן שבהתחלה לא הצלחתי להבין למה, לעזאזל, אמורים גם לטרוח לשטוף אותם. "יאללה יאללה", חשבתי לעצמי בעליונות ישראלית טיפוסית. "אני כבר אגזור את הכל בבת אחת בסוף החודש". כך גיליתי, בדרך הקשה, שקרטון חלב לא שטוף מכיל אחרי חודש שכבה עבה של עובש ומדיף ריחות רקבון מחרידים ביותר. בלי לפרט יותר מדי בואו נגיד שמאז אותה פעם טראומטית, הקפדתי לשטוף כל קרטון שתיה בשניה שהוא התרוקן.
מה פה לא נכון? שקית זבל עם מדבקה אדומה
אין פחים פה
לאור הרגישות היפנית לזבל ומאחר שיפן היא אחת המדינות הנקיות בעולם, מפתיע לגלות שהדבר שהכי קשה למצוא ברחובות יפן הוא דווקא פחים. לא אחת קורה שקונים משהו ברחוב, ואחר כך נתקעים עם האריזה ביד במשך שעות. זו הסיבה שאם למשל קנית אוכל בדוכן רחוב, אחרי שסיימת לאכול אתה יכול בדרך כלל להחזיר לבעלי הדוכן את מה שנשאר - הנייר או אריזת הפלסטיק. בסופרמרקטים או רשתות בתי קפה מחזיקים לצד הקופה תא קטן, לתוכו זורקים את החשבון והקבלה של סוף הארוחה במקום להיסחב איתם הלאה.אם בכל זאת נתקעת ברחוב עם זבל ביד, המוצא החכם ביותר יהיה לחפש מרכול של אחת הרשתות הגדולות. מחוץ לחנויות אלה אפשר למצוא בדרך כלל שורת פחים ארוכה, כאשר כל פח והזבל המיועד לו. בעקרון לא אמורים לזרוק לתוך הפחים האלה זבל שמקורו לא במוצרים מהחנות, אבל אם זורקים רק משהו קטן סביר להניח שהעובדים יעלימו עין. גם בתחנות הרכבת או ברשת מקדונלד'ס יש פחים מסוג זה, ואנשים רבים מנצלים אותם כדי "לעקוף" את השיטה ולהיפטר מזבל שהצטבר אצלם.
נדיר למצוא אותם. שורת פחים ברחוב
אייפודים נוצצים זרוקים ברחובות
אני רוצה לציין שכל הסיפורים על איך אפשר למצוא פה מכשירי חשמל חדישים ותקינים, המונחים ברחובות במטרה שמישהו יאסוף אותם הם פשוט אגדה אורבנית. נכון, אפשר לפעמים למצוא בפריטי הזבל הממש גדולים זוג אופניים ישן, או תנור חימום שבעליו רכשו כנראה חדש במקומו, אבל בואו נגיד שהפנטזיה הישראלית על מערכות הסטריאו המבריקות והאייפודים הנוצצים רחוקה מאוד מהמציאות.
כנראה שהיפנים גילו את האופציה למכור את הדברים האלה לחנויות יד שניה, והם מעדיפים לקבל על זה מעט כסף מאשר לא לקבל כלום.
ומה לגבי? האם הצלחתי, בסופו של דבר, לעבור את מבחן הפלסטיקים השבועי? ובכן, ביום רביעי האחרון, כשחזרתי הביתה וגיליתי שגם הפעם, חרף כל השתדלויותיי, סומנה השקית שלי במדבקה אדומה, איבדתי כל שריד של סבלנות שאי פעם היתה לי. בזעם רב תלשתי את המדבקה האדומה מהשקית, לקחתי אותה לבית הספר והנחתי אותה בחבטה בפני המנהלת.
"השקית? נכונה. הפריטים? מדוייקים. אין בקבוקי פלסטיק, אין מברשות שיניים, אין גרביונים, אין תחתונים. שמתי הכל מתחת לרשת ביום הנכון ובשעה הנכונה. מה הם רוצים ממני הפעם לעזאזל?" המנהלת העיפה מבט קצר במדבקה ואמרה בסבלנות: "לא שטפת את פרטי הפלסטיק באופן מספק. הם רוצים שתשטפי אותם שוב. אה, ואם כבר מדברים על זבל - מהיום יש הנחיה חדשה: כל השכנים מתבקשים להוסיף את השם שלהם ומספר הדירה על השקיות".
באותו לילה חלמתי שאני חונקת את ראש ממשלת יפן בגרביון ישן וזורקת את הגופה שלו בין 11 ל-12 ביום רביעי, מתחת לרשת ירוקה, בתוך שקית מיוחדת לאח"מים. ורושמת עליה את השם ומספר הדירה, כמובן. עם המשטרה היפנית אני כבר אסתדר, אבל להסתבך שוב עם פועלי הזבל זה הדבר האחרון שאני צריכה.
לפנייה לכתב/ת 
