שוברים שתיקה

בשקט בשקט פועל מזה שבע שנים בבניין המרכזי של יד שרה בירושלים, מרכז לטיפול באלימות במשפחה. ייחודו של המרכז הוא בכך שהמקום מתמחה בטיפול באלימות במשפחה במגזר הדתי והחרדי. במקום מטופלות נשים חרדיות ודתיות, ילדיהן ובחלק מן המקרים גם הבעלים. מטרת המרכז להגיש סיוע למשפחות שחוות אלימות, לחזק את מקומה של האישה בבית ולנסות לתקן את התא המשפחתי שנפגם כתוצאה מהאלימות.

כתבת "ידיעות ירושלים" השתתפה אחד ממפגשי הקבוצות לנשים המתקיימים במקום. וזאת, רק לאחר שהנשים הסכימו לכך בתקווה שפרסום הדברים יסייע לנשים אחרות הלכודות עדיין בקשר השתיקה.

בשנה שעברה טופלו במרכז למשפחה של יד שרה 250 נשים, 130 גברים ו-30 ילדים. חלק מהמטופלים הופנו למרכז על ידי גורמי הרווחה, חלקם הגיעו דרך רבנים הנמצאים בקשר עם המרכז, ואחרים הגיעו בעקבות שמועה שעברה ברחוב החרדי מפה לאוזן מנשים שטופלו במקום.

המבקרים בבניין הארגון אינם מודעים לכך שבאחת הקומות פועל מרכז לטיפול באלימות במשפחה. ראשי המרכז אינם מגדירים אותו כמרכז לטיפול באלימות אלא כמרכז למשפחה. "היה חשוב לנו שהמרכז יפעל בתוך 'יד שרה' כך שאיש לא ידע לאן הפונה מגיע", אומרת ד"ר שלומית להמן, מנהלת המרכז.

קו ישיר עם הרבנים

בראשית דרכו של המרכז פעל לצידו פורום שכלל רבנים בולטים מכל המגזרים והזרמים הדתיים והחרדיים שהתוו יחד עם הצוות המטפל כללים לפעילותו. כיום נהנה המרכז מקו פתוח וישיר עם רבנים אלה: "אנחנו צריכים את הרבנים בכניסה לטיפול גם כי הדבר עוזר להתגבר על החשדנות והחשש של המטופל, גם כדי לסייע במתן פסקי הלכה ובהיתרים שונים או כדי לתווך עם ראשי כוללים בהם לומדים הבעלים המכים כדי שגם הם יהיו מודעים למצב ויסייעו. אחת התוצאות משיתוף הפעולה הזה הייתה הטמעת מגמה בקרב הרבנים להפנות אישה שנפלה קורבן לאלימות לטיפול אצלנו, אנשי המקצוע".

הפעילות במרכז מגוונת. במקום מתקיימים מפגשים לנשים, תמיכה והכוונה לאלו המבקשות לפתוח עסק או ללמוד מקצוע, קבוצות תמיכה למשפחות וקבוצות תמיכה לגברים אלימים.

"מעולם לא עניתי לטלפון"

חלק מהסיפורים להם נחשפים עובדי המרכז קשים ומזעזעים. אחת המטופלות מחצר חסידית גדולה הודתה כי במשך 12 שנות נישואין לא ענתה מעולם לטלפון בבית בהוראת בעלה. אישה אחרת סיפרה על התעללות נפשית שעברה במשך 29 שנים מצד בעלה שחזר וטען שפניה מצחינות, אחרת סיפרה על עשרות מקרי אונס מלווים במכות ובהשפלות שעברה בידי בעלה.

"יש הרבה פחד וחשש אצל הנשים האלה. זה נע בין שני הקצוות: או צרחות אימים של בעל או שתיקה רועמת, שגם היא סוג של אלימות במערכת זוגית. היו לנו נשים שאולצו לקיים יחסי מין בזמן נידה. אחת הנשים בקבוצה אמרה: 'החיים שלי בעולם הזה הם ממילא גיהנום בגלל האלימות של בעלי, אבל בזה שהוא מכריח אותי לקיים יחסי מין כשאני לא טהורה אני חוששת גם לחלק שלי בעולם הבא'. צריך להבין את המונחים של העולם הזה כדי להבין שהאלימות יכולה להיות מגוונת מאוד והיא לא מתבטאת רק בחבלה שרואים על הגוף".

אם האלימות היא עניין אוניברסלי, למה צריך מרכז ייחודי למגזר החרדי?

"הכלים להתמודדות הם אותם כלים, הבעיה היא אותה בעיה אבל השפה שונה. בגלל שהקודים של ההתנהגות שונים והשפה שונה, כאן יודעים בדיוק איך לדבר בשפה שבה מדברים המטופלים שלנו ואיך לפצח בצורה נכונה את הקודים ההתנהגותיים שלהם. בחברה שלנו, כשגבר אומר לאשתו שהוא לא מאמין לה שהיא טבלה במקווה, זו אלימות כי היא משבשת את המערכת הזוגית. רק מי שחי את החברה הזו והוא חלק ממנה ומדבר את שפתה, יכול להבין באמת. צריך גם לזכור שבכל תהליך טיפולי המטפל הוא גורם זר. בהרבה מקרים מעדיפים בחברה שלנו לפנות לרב, ולא ליועץ ועצם הבחירה לפנות למטפל היא בעייתית, לכן העובדה שאנחנו גוף שנשען על תמיכה של גדולי הדור, מקלה על תהליך בקשת העזרה".

ואולי אחת הבעיות היא שבמגזר הדתי-חרדי משך זמן ההיכרות הוא קצר יחסית ואין מגורים משותפים לפני הנישואים?

"כולנו מכירים זוגות שחיו יחד אלא שאחרי הנישואים חוו משברים דומים. הסימנים המקדימים נמצאים, אבל ההתעלמות וההכחשה מובילים לנישואין אלימים. אני אומרת לצעירות 'גברת, תלכי לנישואין, אבל תדעי למה את צריכה לשים לב כדי שחייך לא יהפכו פתאום לגיהנום".

הסיפור המלא התפרסם השבת ב"ידיעות ירושלים".