גבעת העלים הירוקים

"זה נהדר", הוא אומר, בראיון מיוחד ל-ynet, "זה ממש נפלא שמדינות בעולם חוקרות את כל מה שקשור למריחואנה ונלחמות על מנת להתיר את השימוש בה באופן חוקי. אני גם חושב שיש יותר ויותר מקומות בעולם בהם מתקדמים לקראת הבנה אמיתית שבמריחואנה יש הרבה יותר מאשר משהו לעשן". ריל ממשיך, בפרץ התלהבות קל, לשפוך את מחשבותיו בנושא: "אתה יודע, יש כל כך הרבה פשעים גדולים שאנשים מבצעים בכל יום ובכל שעה, אבל שלטונות החוק מתעסקים באלה שמעשנים מריחואנה וזה כמובן לא מפתיע".

בי ריל (משאל) סן-דוג והבודהה עם הגראס (צילום: Gettyimages)

אם אי פעם האזנתם לאחד השירים של "סייפרס היל", אתם ודאי יודעים שהמחשבות של בי ריל ושאר החבורה על הסם הירוק יוצאות גם בחרוזים. מאז שפרצו בחוזקה לתעשיית המוזיקה, בתחילת שנות התשעים, הם מקדמים בברכה כל רעיון בנושא ומניפים ג'וינט באוויר.

אבל מלבד האידיאולוגיה, ישנה גם המוזיקה. בי ריל, ששמו האמיתי הוא לואיס פריז, עם הראפר הנוסף סן-דוג ודי ג'יי מוגס (ומאוחר יותר גם עם נגן כלי ההקשה אריק בובו) עזרו במידה רבה לעצב את סוג הראפ וההיפ-הופ שתפח בתחילת שנות התשעים בארצות הברית וחלחל במהרה לשאר העולם.

כשאלבומה השני והמופתי של הלהקה, "Black Sunday", יצא לחנויות, הוא הגיע ישירות למקום הראשון במצעד האלבומים בארה"ב. "סייפרס היל" המוכשרת החלה לשבור שיאים כלהקת היפ-הופ (ב"רולינג סטון", למשל, היא הוכתרה אותה כלהקת ההיפ הופ הטובה ביותר), להיטים גדולים התנגנו ללא הפסקה, בי ריל (בעל הקול הגבוה שהפך לסימן ההיכר שלו) הפך לכוכב, המזומנים זרמו והגראס היה בשפע.

בתחילת שנות האלפיים, ארבעת החברים קצת איבדו כיוון. האלבום האחרון שלהם שזכה להצלחה גדולה היה "Skull & Bones", שיצא לפני כשמונה שנים ושם חלקו חברי הלהקה את אהבתם לרוק ולמטאל יחד עם מוזיקאים מכובדים מהתחום. מאז בי ריל והאחרים לא ממש זכו להצלחה גדולה כמו בימים היפים של שנות התשעים. השירים קצת התפזרו והאלבומים לא סיפקו את איכויות ההיפ-הופ של אז.

בי ריל. לא מתחרט (צילום: גטי אימאג')

איך היית מגדיר את מצבו של הראפ וההיפ-הופ כיום? אתה מרוצה?

"בכל שנה זה מתפתח ונמצא במקום אחר ואפשר להרגיש את הצמיחה. יש נקודות בזמן בהן משהו הופך פופולרי והמוני יותר. אנחנו סופגים ממנו, ואז משהו אחר מגיע תחתיו. מצד שני, יש היום הרבה מוזיקה מכנית, שנשמעת בדיוק אותו דבר בכל מקום, וזה קצת מדכא את הסגנון כי אין הרבה דברים להיאחז בהם, אין בונוסים. אבל היי, כשמעגל של משהו רע מסתיים, תמיד מתחיל משהו חדש. בסך הכל אנחנו מתפתחים".

אבל בתוך כל ההצלחה וההתפתחות קיימים גם מקרים קשים ופרובוקציות. לפני "סייפרס היל" היו החבר'ה הלטינים מעורבים בכמה וכמה פשעים והסתבכו בשוק הסמים ובעולם הכנופיות. ב-88' בי ריל נורה ונפגע בריאה, במה שדווח כמקרה הקשור לעסקת סמים. זה מה שגרם לו לעזוב את חיי הפשע ולפתוח בקריירה מוזיקלית. את סיפוריו מהחיים על הקצה בלוס-אנג'לס הוא הכניס לתוך אלבום הבכורה של הלהקה שנושא את שמה, אלבום שזכה לשבחים ענקיים, נמכר בכמויות אדירות ומתוכו זכור מכל השיר שזעזע קהל מאזינים רב, "How I Could Just Kill A Man".

סן דוג וריל על הבמה. משתדלים לא להתעסק בעבר (צילום: גטי אימאג')

אבל גם בימיה הגדולים של הלהקה, בי ריל הקשוח יצר הרבה כותרות. הזכור מכל הוא הריב המתוקשר של "סייפרס היל" עם הראפר אייס קיוב. שני הצדדים הטיחו עלבונות וירידות אחד כלפי השני בשירים שלהם, כשכל אחד מבהיר לשני שלא כדאי לו להתעסק איתו. בשנות התשעים גם זכור המקרה בתוכנית הטלוויזיה "סאטרדיי נייט לייב", שם הדליק די-ג'יי מוגס ג'וינט. הלהקה הושעתה מהשידור, לא לפני שהספיקה להרוס כמה כלי נגינה.

אחרי כל הבאלגן, בי-ריל, כך מסתבר, יודע להביט על הדברים ברטרוספקטיבה וללמוד מהם. "אני לא מתחרט על יותר מדי דברים", הוא אומר. "למדתי מהטעויות שעשינו ובסופו של דבר מכל הטעויות אפשר ללמוד. אין שום סיכוי שתעשה הכל נכון כל הזמן. אז אני לא מתחרט על שום דבר. ללא הטעויות שלנו, לא היינו מגיעים לאן שאנחנו עכשיו והשגנו את כל הדברים שרצינו".

ולמה אתה מתגעגע?

"אנחנו משתדלים תמיד לִבנות, לא להתעסק בעבר ובמה ש'סייפרס היל'

היתה פעם. אנחנו תמיד צריכים לחיות את הרגע ולהבין מהי 'סייפרס היל' עכשיו. יש לי זיכרונות משמחים מתחילת הדרך ומכל מה שהיה מסביב: אנחנו מביטים אחורה מדי פעם ויודעים שהיה לנו טוב, אבל אנחנו חייבים להמשיך לנוע כי אנחנו חיים בשביל הרגע".

ומה היית ממליץ לראפרים ומוזיקאים בתחילת דרכם שמחפשים את הדרך?

"אתה בעיקר צריך להיות אתה, לא מה שאתה רואה בקליפים ולא מה שאנשים רוצים שתהיה. בכל יום מישהו יתכנן עבורך דברים, אבל אתה צריך להבין מי אתה ופתח במקביל כל הזמן את היצירה שלך, ללא הפסקה.

"עוד דבר הוא פשוט להיות ריאליסטי. לדעת מה המטרה שלך ולהבין כמה באמת אתה מוכן להשקיע בשבילה. זה גוזל הרבה זמן והרבה עבודה. אנשים עדיין חושבים שחוזה תקליטים זה משהו שמגיע מהר ושמתפרסמים ומתעשרים בין לילה. זה לא המצב. צריך להקדיש את עצמך למה שאתה עושה וצריך גם הרבה סבלנות. צריך להבין מה הופך אותך ליוצא דופן ולתת למוזיקה לדבר בעד עצמה".